למרות ש... משום מה, כרגע, אני גם מרגישה רע וגם אין לי מוטיבציה.
אני מרגישה כאילו הכל נופל עלי אבל בקטע של אשמה.
כן, אני בעומס. עם עומס תמיד הסתדרתי.
כן, אני עושה הרבה דברים לבד. אף פעם לא הייתה לי ממש בעיה עם זה.
מה גם שבתקופה האחרונה ירדה לי כמות המבחנים משמעותית ויש לי הרבה אנשים שעוזרים לי בתחומים השונים.
וכן, אני לא מרגישה טוב. מה חדש.
אבל עכשיו, אני מרגישה שכל הדברים הרעים שקורים לי- קורים באשמתי.
אני מרגישה שאני חולה עכשיו בגלל שלא נזהרתי כמו שצריך באילת.
אני מרגישה שהחניכים שלי עוזבים כי אני לא מדריכה טובה.
אני מרגישה שההורים שלי רבים כי אני לא מתנהגת כמו שצריך.
אני מרגישה שחברים שלי מתרחקים ממני כי אני לא בנאדם טוב.
אני מרגישה שהציונים שלי יורדים כי אני לא לומדת מספיק
אני מרגישה שהמורים שלי מתאכזבים ממני כי אני לא מתאמנת מספיק
אני מרגישה שאני חייבת מישהו שיהיה איתי, מישהו שאני אדע שאכפת לו ממני, מישהו שאני אדע שיכול להבין אותי.
במיוחד היום, עד כמה שזה מטומטם. כולם בדייטים, כולם אחד אצל השני, ואני יושבת בבית וחושבת איך אני יכולה לישון פחות בשביל לתקן את העוול שגרמתי לעצמי.
אני שונאת להרגיש ככה.
אני שונאת לדעת שאני צריכה לעשות 1,000,001 דברים ומהצד השני לדעת שאני כל כך רוצה לישון.
אני כבר לא יודעת מה להגיד, למי לפנות,
אין לי למי. לא נראה לי.
כל אחד יגיד משהו אחר: אמא שלי תתעצב, אבא שלי יחפור שעה (על מה- אני לא בטוחה), עדי תגיד שאני צריכה להיות חזקה "כמו שרק אני יודעת", שחר תגיד ש"אני מזדהה איתך" ויעל תגיד ש"אם היה לי מה לומר הייתי מיישמת אותו על עצמי". כל השאר פשוט לא ידעו מה להגיד לי.
אני צריכה מישהו שיעזור לי לקום על הרגליים.
איך זה שברגע אחד כל כך כיף לי ושעה אחרי זה אני מרגישה ככה...?