הפוסט הזה נכתב בבוקר, ואז האינטרנט שלי מת. אז כשיהיה כתוב על לפני איזה שש שעות שהן עכשיו, נא לא להיבהל~
טכנית, הייתי אמורה (אולי) להיות כבר בחוץ עכשיו, בשירות.
אבל ראשית כל: לא ישנתי הרבה גם בלילה הקודם, אז החלטתי להרשות לעצמי לאחר קצת.
שנית, תקפה אותי עכשיו מיגרנה קשה...
ושלישית, יש מצב שאני באמת יכולה להגיע מהשיעור הרביעי. אז נו, טוב.
זה אומר שאני צריכה לצאת בסביבות תשע. מה שאומר שאני יכולה להישאר במיטה עוד עשר דקות, עד השעה שמונה.
שלוש דקות...
המוכשר
שלי ואני לא דיברנו אתמול מאז שהוא העלה שוב את ההשערה המטופשת שכל הצרות
שלי בחיים הן כי אני איתו. אמרתי לו, כפי שאני אומרת לכל אידיוט שמעלה
בדעתו דברים מגוחכים כאלה, שהצרות שלי נובעות מכלול של החלטות שאני ביצעתי,
בנוגע לאורח החיים שלי. לא כל ההחלטות האלה קשורות אליו, וגם אלו שקשורות
אליו הן לא בהכרח באשמתו. (למשל, שאני איתו. הוא די ניסה להניא אותי מזה
בכל דרך אפשרית במשך כשנה וחצי, אז...)
הקטע המטומטם? הוא יותר פוחד
מאבא שלי משאני פוחדת. "ומה אם יום אחד הוא יחליט לזרוק אותך מהחלון?". אבא
שלי לא אלים פיזית. "ואם הוא כן? עם אנשים כאלה אי אפשר לדעת מה יגיע."
(אמת. אני נתקלת בהמון פעמים שאבא שלי מפתיע אותי, כמו מתחילת החג שקלטתי
שאבא לי חסם את משתמש האינטרנט שלי כדי שאצטרך להתחנן בפניו ש"יתקן" לי את
האינטרנט והוא יוכל לשלוט על הזמנים בהם אני על האינטרט. ממש כמו לפני שהיה
לי מחשב, והייתה ססמה בסטארטאפ של המחשב בסלון.)
בכל מקרה, אפרוח
צהוב, מתוק ויפהפה שלי, אם אבא שלי באת יזרוק אותי מהחלון, זה לא משנה מה
הסיבה תהיה. יש כל כך הרבה הבדלים בין מה שהוא מצפה ממני להיות, לבין מה
שאני באמת - ולא הכל קשור אליך. כך שבאמת, אין לך מה לדאוג.
מעבר
לזה... אתה חייב להתחיל לקחת סיכונים. אני יודעת שאני האהבה הראשונה
(ומבחינות רבות אתה חושב שאולי גם האחרונה) שלך, ואתה פוחד כי אתה לא יודע
מה הנזק עלול להיות, אבל אתה לא מבין שמאהבה גדולה אסור לפחד ואסור לברוח.
אתה צריך לחשוב על הטוב שיכול לצאת מזה, כי נתחיל בחישובי נזקים זה לא
ייגמר, לא משנה באיזו אופציה נבחר. גם אם תבחר להיפרד ממני עכשיו.
האמת
היא שנהייתי ממש שאננה בזמן האחרון. לוקחת כמובן מאליו את העובדה שיש לי
אותו. וזה לא בסדר, כי זה לא מובן מאליו. אני, יותר מכולם, צריכה לדעת את
זה. עבדתי כל כך קשה בשביל עצם הקשר הזה עוד הרבה, הרבה לפני שהוא התחיל.
עבדתי כל כך קשה על מנת לשמור עליו למרות הקשיים ולמרות המשברים. ואני לא
מדברת על קשיים פנימיים, או משברים פנימיים. אני מדברת על דברים חיצוניים
בלבד. ההורים שלי, האולפנא, הנסיעה שלו.
אני כבר כל-כך לא חוששת מן
הנסיעה הזאת. כנראה החלטתי פנימה שהוא פשוט לא נוסע. שהוא נשאר. לא יודעת
איך, אבל זה מה שיהיה. ואני צריכה להתנהג כאילו אלו התוכניות.
הדבר
האחרון ששמתי לב שאני צריכה לשנות בקשר לזה בינתיים, הוא היחס שלי לטבלת
היאוש שלו. הוא סופר לאחור את הימים עד השחרור. ובהתחלה נבהלתי, כי לא
רציתי שהוא יילך כל-כך מהר... אבל אז קלטתי משהו. אם הוא לא נוסע - והוא לא נוסע - אז זו בסך הכל הספירה לאחור עד שנוכל להתחתן. וזה משמח, לא?^^
אז בכל אופן... אני חושבת שאני צריכה להצליח למצוא את האיזון בין הלחץ האטומי והאובססיבי של פעם, לבין השלווה של עכשיו ובלי להיות שאננה. זה הכלP:
טוב, אני חושבת שהגיע הזמן לפרסם את זה כבר. זה מחכה כאן מהבוקר :)
נדברה~
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
ThunderSound
