אתמול, לא הרבה אחרי כניסת השבת, אמא שלי פתחה את הדלת של החדר שלי (בלי לנקוש) וקלטה את המחשב שלי, לידי, דלוק. היא נעצה בי מבט חמור וביקשה שאכבה את זה. כיביתי אותו, וחשבתי שהעניין נגמר ונסגר - כי כבר שנים שיש ביני לבין אמא שלי מין "הסכם סודיות" שכזה, אני יכולה לספר לה הכל והיא לא תעביר את זה לאבא שלי. (בעצם, כשחושבים על זה, היו במהלך השנים לא מעט "גליצ'ים". היו מקרים שסיפרתי לה דברים והיא הניחה שאם אני לא אומרת שאי אפשר לספר, אז אפשר לספר... אולי לא הייתי צריכה לקוות לשקט, למרות הכל?)
איך שלא יהיה - טעיתי. ברגע שהם חזרו מבית הכנסת, אבא שלי נכנס אלי לחדר ו"הבהיר" לי שאם אני ממשיכה לחלל שבת, הוא מעיף אותי מהבית. אמא שלי נורא הופתעה כשלא רציתי לדבר איתה.
היום בבוקר, אחרי שהתלבשתי, הלכתי להתאפר. (אני חולה ולא רציתי להפחיד את האורחים.) בדיוק כשעמדתי לשים מסקרה, ההורים שלי הגיעו מבית הכנסת. כשאבא שלי ראה את תיק האיפור שלי פתוח - געוואלד! - הוא צעק עלי "we don't put makeup on on Shabbat!"... כשניסיתי להגיד משהו בסגנון "שמתי רק אבקות ויש כאלה שמתירים" (וזה היה נכון עד לאותו רגע, עוד לא ממש שמתי את המסקרה וכמובן שמטתי אותה לתוך התיק כששמעתי אותם מגיעים)... רצתי אל החדר שלי, סגרתי את הדלת, הוצאתי שוב את המסקרה (איזו זכות יש להם להחליט עבורי אם אני אתאפר או לא? זה האיפור שלי והגוף שלי! זה לא מוריד מהכבוד שלהם, זה לא כמו לבוש לא צנוע או לא מכובד לסעודת שבת...) ואז אבא שלי נכנס. ככה. בלי לנקוש בדלת. בלי לשאול אם אפשר. נכנס וחזר לצעוק עלי.
זה הגיע ל"את מותחת את החבל והוא עוד מעט נקרע" ו-"בבית הזה את תשמרי תורה ומצוות. זה ברור לך?!" ועוד כל מיני כאלה.
ואני שואלת - איפה עובר הגבול בין החוקים של הבית לבין דיקטטורה?
אישית, אני חשבתי שכל עוד לא רואים את חילול השבת שלי, כל עוד הוא נעשה בפרטיות של החדר שלי, זה בסדר וזה לא מחלל איזה כבוד של ההורים שלי. עכשיו הגענו למצב שאני בסיכון גבוה להיות חסרת-בית... זאת אומרת, אני יכולה, טכנית, להתחיל לעבוד (אם אני אקבל את האישורים הנכונים מהעמותה דרכה אני עושה את השירות הלאומי), אבל כרגע השירות פשוט תובעני מדי. מישהו זוכר שאני בגרעין?!...
בכל אופן... מה שבאמת ממש, ממש מכעיס אותי (מעבר למה שקורה בבית), הוא העובדה שבמידה ויחליטו כן להעיף אותי מהבית, אין לי שום גוף לפנות אליו. "האגודה למען החייל" זה יופי, רק חבל שאין משהו כזה גם לבנות שירות. אין דבר כזה "בת שירות בודדה" כמו "חייל בודד". או בכלל. יש כל-כך הרבה דברים שלא שווים עדיין בין מתנדבי ומתנדבות השירות הלאומי לבין חיילים (כמו נסיעות עירוניות, הטבות מסויימות וכו'), אבל זה הדבר שהכי מכעיס אותי. חייל היה מקבל דירה לסופי השבוע ולחופשות. השנה אומנם אני בגרעין אז זה "בסדר", אבל בשנה הבאה אני בדירה של עמותת "שלומית", ואין בדירה שלהם ביטוח לסופי-שבוע. מה אני אעשה אז?
אבודה לגמרי, ומקווה לטוב...
שלכם,
אני.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
ThunderSound
