לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

Struck by Lightning



Avatarכינוי:  ThunderSound

בת: 32

MSN: 





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

קטעים בקטגוריה: . לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

אז מה אם אני נוטשת ודברים? אולי עדיף ככה.


אני מאוד, מאוד מקווה שכל מי שהיה להם מנוי על הבלוג שלי ביטלו אותו, או לחלופין החליפו את כתובת האימייל שלהם.

זאת אומרת, אני יכולה פשוט לסנן את מה שאני כותבת כאן מכיוון שאני יודעת שיש אנשים שקוראים, נכון...

אבל אם הם לא מכירים אותי ולא יודעים מי אני - זה פשוט מרגיש כמו פריקת רגשות ולחצים יעילה יותר מאשר רק לכתוב באיזה יומן. ונו, יש דברים שחייבים לפרוק. גם אם זה מפגר.

מפגר בערך כמו, "החבר שלי סוף סוף הציע לבלות אצלי לילה, ואז בדיוק כמה ימים לפני הוא נהיה חולה. עכשיו, אני יודעת שזו לא אשמתו ואין לי על מה לכעוס, אבל בפעם הבאה שאראה אותו אני אמורה להיות במחזור. ופיכס, כבר חיכיתי לפעם הראשונה, ועכשיו אני אצטרך לחכות עוד איזה חודש, כי מחזור ושבוע אחרי זה תל אביב ושבוע אחרי זה אני מארחת אצלי חברה דתיה ואין מצב שאנחנו עושים דברים כאלה כשהיא שם, גם אם היא בחדר השני. אז אמ, כן, עוד חודש. ואולי עד אז הוא כבר ישתפן שוב".

כן, בערך משהו כזה.

ואם איזה מישהו או מישהי שמכירים אותי אישית יראו את זה, אני אהיה... לא יודעת, פשוט נבוכה מאוד. מאוד, מאוד, מאוד.

או, נניח, אם זה היה משהו בסגנון, "איש הצוות שהשולחן שלי במשרד שלו אומנם צודק לפעמים, אבל אין שום בקשות או מענות ממנו שמגיעים בטון הגיוני ונעים, וקשה לי עם אנשים לא נעימים... וכשהוא מטיל עלי ("מבקש", נניח) משימה, ההוראות שהוא נותן לי הן דבר אחד, אבל כשאני מסיימת הוא שואל אותי, "למה עשית את {משהו שהוא אמר לי לעשות} באופן ה{אופן שהוא אמר לי לעשות}?!". כשאני אומרת לו שהוא אמר לי, זה איכשהו לא מספק אותו. והוא אפילו לא פאקינג הבוס שלי, אני פשוט במקרה הונחתי בחדר המערכת."

אם מישהו מבית הספר שבו אני משרתת יקרא את זה ויידע שזו אני... זה יהיה מאוד, מאוד לא נעים.

אז... בואו נניח לרגע שאף קורא כאן לא מכיר אותי (או אולי, אפשרות מניחה את הדעת אך מבאסת, אף קורא פשוט לא כאן) - ונחליט שאני חוזרת לכתוב! על החיים ועל המוות, ועטלפים, כדי להמריא, צריכים קודם ליפול!

הצלחות, ונחיתה נעימה לכולנו עם ה"אחרי החגים" הנוראי הזה.

נכתב על ידי ThunderSound , 23/10/2011 11:34   בקטגוריות שירות לאומי, אהבה ויחסים, בית ספר, עבודה, שחרור קיטור  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



מתחילה לבסס ולהבין את הזהות שלי כדתל"שית


במשך כל השבוע שעבר ישבתי בבית וריחמתי על עצמי.

זה היה בגלל משהו שלגמרי לא קשור לזהות שלי כדתיה, או כחילונית, או כדתיה לשעבר... אבל זה היה קשור לזהות שלי כעצמי ולעובדה שרבים בחברה (במקרה הזה, החברה הדתית), לא מוכנים לקבל אותה. זאת אומרת, אותי.

אז חטפתי טראומה מאיזו חדירה אלימה למרחב האישי שלי, ולא יכולתי לקום מהמיטה שבוע (וחצי). אחרי כמה ימים הצלחתי להבין שאני פוחדת (!) לחזור לדירה, מה שלא באמת עזר לי אבל נתן לי לספוג בעצמי את הפחד במקום להאכיל את ג'ורג' (יצור אנרגטי שחור, עם זנב, שיושב בגוף שלי ולא עושה לי טוב. אני עסוקה בלהרעיב אותו כדי שייעלםחיוך), וביום שישי הכל התפוצץ.

בכיתי במשך יותר משעה, ולא הייתי בטוחה אפילו למה. הרגשתי נורא עם עצמי, שנאתי את עצמי, הרגשתי שהכל בי רע.

בסופו של דבר שפכתי את זה מול ידיד טוב שלי, והתקבלה התמונה הבאה: אני שונאת את מה שאני עושה להורים שלי. אני שונאת את העובדה שאני יודעת שאני מצערת אותם, ואת סבתא שלי, ואת כל המשפחה שלי - ואני שונאת עוד יותר את העובדה שלמרות זאת, אני שלמה עם מה שאני עושה ועם הבחירה שלי את הדרך שלי.

עיניתי את עצמי, במחשבה שאם אני פוגעת כך ב"כולם" - כל המשפחה שלי - אני אפגע גם בחברות שלי, וגם בו, באפרוח שלי (להלן: החבר שלי)...

הידיד שלי, "חבר" לשעבר (מתקופת הילדות הרחוקה של לפני כיתה ט') שתמיד היה כמו אח קרוב, היווה כתובת מצוינת. הוא פשוט עזר לי, שאל אותי שאלות תומכות ומכוונות, ובסופו של דבר הבנתי כי אני בסך הכל עושה מה שאני מאמינה בו, ומי שנפגע מעצם העובדה שאני לא מקיימת אורח חיים דתי נפגע רק כי זו הבחירה שלו בלבד. מי שלא רוצה להיפגע מכך, מי שמוכן לקבל את העובדה שאני בחרתי בדרך שלי לא מתוך שנאה, טינה או כעס אלא פשוט כי זוהי הדרך שלי - פשוט לא נפגע. זה עד כדי כך פשוט.

לפני כמה ימים חזרתי לפורומים של תפוז. זה היה כדי לפרסם על העניין הזה, שאני מביאה את GACKT לארץ. יש לי מי שימשוך בחוטים והכל, הדבר היחיד שצריך זה קהל. (אגב, מוזמנים להצטרף ולחתום, לפרסם, להפיץ)... אז הייתי בפורום מאנגה ואנימה, ופורומים אחרים הקשורים ליפן... ואחרי זה התחלתי סתם, לחפש פורומים שמעניינים אותי.

ומצאתי את פורום יוצאים בשאלה. היה די מדהים, להתחיל לקרוא שם ולגלות אנשים שחושבים כמוני (בערך), עוברים או עברו דברים דומים למה שקורה לי עכשיו... זה באמת נפלא, שיש פתאום מישהו שמבין, שאפשר לדבר איתו.

סיפרתי לאחותי. היא לא הצליחה לשמוח בשבילי. לא צריכה שהיא תשמח על עוד כופרים חדשים, רק על זה שיש לי על מי לדבר. היא לא יכולה.

ככל שעובר הזמן, כך יותר נמאס לי לשקר ולייפות לגבי אורח החיים שלי. אני רוצה שאנשים יידעו שאני חילונית, ולא ישפטו אותי.

אני רוצה להיות מסוגלת להיות מאושרת לגבי האדם שאני. אני יודעת שאני יכולה להגיע לזה.

בסך הכל, הבחירה שלי היא הבחירה שלי... ולאט לאט, אני מבינה את זה.

ויחד עם העבר שלי, החיים הדתיים שהיו לי פעם...

אני דתל"שית. נעים להכיר.

מוזר להגיד את זה במקום רק "אני דתיה" (למי שצריך לחשוב כך, כמו התלמידים שלי שאוכל לספר להם הכל רק בעוד שבוע, ואני עדיין לא יודעת אם כדאי שאעשה זאת. אולי עדיף שיגלו הכל בהדרגה), או "אני חילונית". אני דתל"שית.

נעים להכיר :)

נכתב על ידי ThunderSound , 14/6/2011 00:25   בקטגוריות דת ואמונה, אופטימי, שחרור קיטור  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



"פשוט תגידו לא" - איך?!


יוצא לי לשמוע לא מעט מאנשים קרובים אלי, תלונות על כך שהם נותנים בלי סוף ולא מקבלים על כך שום תמורה. הם נותנים כי הם פשוט אנשים נותנים. הם לא יודעים איך לא לתת. אבל חסרה להם התודה הזאת, התמורה הזאת. הם נותנים כי הם נותנים אך הם מרגישים כאילו הם נותנים לשוא.

העצה הקבועה שלי במקרים כאלה, היא - אל תתן אם אתה מרגיש שאתה תרצה איזו שהיא תמורה על הנתינה הזאת. תן רק מה שאתה באמת רוצה לתת. זו עצה מצוינת, ומי שהולך לפיה מרגיש שקל לו הרבה יותר... בסופו של דבר אתה כן מגיע לרמה קרובה של נתינה, אבל היא נעשית מתוך תחושה שאתה עושה זאת רק משום שאתה רוצה, ולא כי אתה מרגיש מחויב.

הבעיה הגדולה היא - אני לא יודעת להקשיב לעצות של עצמי!!

נורא, נורא קשה לי להגיד לא. במיוחד לאנשים שאני פוחדת מהם, או אנשים מאוד-מאוד-מאוד-מאוד קרובים אלי. (טוב, אני נוטה קצת לפחד מאנשים מאוד קרובים אלי...)

אפילו בדברים קטנים ומטומטמים, כמו - "אלכס הזמין לנו ארוחה ואני אכלתי ושבעתי אבל נשאר עוד אוכל בצלחת ועכשיו אלכס מתחנן שאני אוכל עוד למרות שאני שבעה, וכשהוא מבקש 'בשבילי?' עם עיניים גדולות כאלה... אני מסכימה לאכול עוד איזה חצי שניצל. או משהו".

ואחרי זה, זה מגיע לדברים גדולים יותר. אפילו - כן, אם את מספיק קרובה אלי ותדגישי מספיק כמה את זקוקה לי, אני עלולה גם לשקר בשבילך. ואני לא משקרת.

האמת היא, שעד אתמול - עוד לא קרה לי ששיקרתי בשביל מישהו. אני לא עושה דברים כאלה. אבל אמש עשיתי את זה. יכול להיות שזה היה "מוצדק", ומכיוון שאני יודעת את כל הפרטים ועשיתי את כל החישובים הקרים וכו' אני יכולה להרגיש "בסדר" (ראיה לכך היא שאותה מישהי ביקשה ממני לשקר בשבילה כבר כמה פעמים, ובכולן סירבתי מתוך שיקולים לטובתה) - אבל שיקרתי, ואני מרגישה כל-כך מזוהמת. אני לא יודעת אפילו איך לתאר את זה. פשוט כי לא ידעתי איך להגיד "לא". ניסיתי, וזה פשוט לא הלך...

אז זה לא שאני צריכה איזו תמורה על זה, איזו תודה... לא, חלילה. זה דווקא יגרום לי להרגיש הרבה, הרבה יותר גרוע.

אבל זו הדוגמא הכי טובה לזה ש - אם אתה לא שלם עם בקשה כלשהי שמפנים אליך, תגיד "לא".

אחר-כך תרגיש פשוט נורא עם עצמך.

אם זה מתוך חוסר אמונה במה שעשית, או פשוט משום שציפית לקבל משהו מתוק (חומרי או מילולי) כהכרה על זה.

אז... הנה, אני אנסה להגיד לא.

מעכשיו.

נכתב על ידי ThunderSound , 26/5/2011 11:15   בקטגוריות שחרור קיטור, פסימי  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




דפים:  
1,797
הבלוג משוייך לקטגוריות: יחסים ואהבה , משפחתי וחיות אחרות , מתוסבכים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לThunderSound אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על ThunderSound ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)