במשך כל השבוע שעבר ישבתי בבית וריחמתי על עצמי.
זה היה בגלל משהו שלגמרי לא קשור לזהות שלי כדתיה, או כחילונית, או כדתיה לשעבר... אבל זה היה קשור לזהות שלי כעצמי ולעובדה שרבים בחברה (במקרה הזה, החברה הדתית), לא מוכנים לקבל אותה. זאת אומרת, אותי.
אז חטפתי טראומה מאיזו חדירה אלימה למרחב האישי שלי, ולא יכולתי לקום מהמיטה שבוע (וחצי). אחרי כמה ימים הצלחתי להבין שאני פוחדת (!) לחזור לדירה, מה שלא באמת עזר לי אבל נתן לי לספוג בעצמי את הפחד במקום להאכיל את ג'ורג' (יצור אנרגטי שחור, עם זנב, שיושב בגוף שלי ולא עושה לי טוב. אני עסוקה בלהרעיב אותו כדי שייעלם
), וביום שישי הכל התפוצץ.
בכיתי במשך יותר משעה, ולא הייתי בטוחה אפילו למה. הרגשתי נורא עם עצמי, שנאתי את עצמי, הרגשתי שהכל בי רע.
בסופו של דבר שפכתי את זה מול ידיד טוב שלי, והתקבלה התמונה הבאה: אני שונאת את מה שאני עושה להורים שלי. אני שונאת את העובדה שאני יודעת שאני מצערת אותם, ואת סבתא שלי, ואת כל המשפחה שלי - ואני שונאת עוד יותר את העובדה שלמרות זאת, אני שלמה עם מה שאני עושה ועם הבחירה שלי את הדרך שלי.
עיניתי את עצמי, במחשבה שאם אני פוגעת כך ב"כולם" - כל המשפחה שלי - אני אפגע גם בחברות שלי, וגם בו, באפרוח שלי (להלן: החבר שלי)...
הידיד שלי, "חבר" לשעבר (מתקופת הילדות הרחוקה של לפני כיתה ט') שתמיד היה כמו אח קרוב, היווה כתובת מצוינת. הוא פשוט עזר לי, שאל אותי שאלות תומכות ומכוונות, ובסופו של דבר הבנתי כי אני בסך הכל עושה מה שאני מאמינה בו, ומי שנפגע מעצם העובדה שאני לא מקיימת אורח חיים דתי נפגע רק כי זו הבחירה שלו בלבד. מי שלא רוצה להיפגע מכך, מי שמוכן לקבל את העובדה שאני בחרתי בדרך שלי לא מתוך שנאה, טינה או כעס אלא פשוט כי זוהי הדרך שלי - פשוט לא נפגע. זה עד כדי כך פשוט.
לפני כמה ימים חזרתי לפורומים של תפוז. זה היה כדי לפרסם על העניין הזה, שאני מביאה את GACKT לארץ. יש לי מי שימשוך בחוטים והכל, הדבר היחיד שצריך זה קהל. (אגב, מוזמנים להצטרף ולחתום, לפרסם, להפיץ)... אז הייתי בפורום מאנגה ואנימה, ופורומים אחרים הקשורים ליפן... ואחרי זה התחלתי סתם, לחפש פורומים שמעניינים אותי.
ומצאתי את פורום יוצאים בשאלה. היה די מדהים, להתחיל לקרוא שם ולגלות אנשים שחושבים כמוני (בערך), עוברים או עברו דברים דומים למה שקורה לי עכשיו... זה באמת נפלא, שיש פתאום מישהו שמבין, שאפשר לדבר איתו.
סיפרתי לאחותי. היא לא הצליחה לשמוח בשבילי. לא צריכה שהיא תשמח על עוד כופרים חדשים, רק על זה שיש לי על מי לדבר. היא לא יכולה.
ככל שעובר הזמן, כך יותר נמאס לי לשקר ולייפות לגבי אורח החיים שלי. אני רוצה שאנשים יידעו שאני חילונית, ולא ישפטו אותי.
אני רוצה להיות מסוגלת להיות מאושרת לגבי האדם שאני. אני יודעת שאני יכולה להגיע לזה.
בסך הכל, הבחירה שלי היא הבחירה שלי... ולאט לאט, אני מבינה את זה.
ויחד עם העבר שלי, החיים הדתיים שהיו לי פעם...
אני דתל"שית. נעים להכיר.
מוזר להגיד את זה במקום רק "אני דתיה" (למי שצריך לחשוב כך, כמו התלמידים שלי שאוכל לספר להם הכל רק בעוד שבוע, ואני עדיין לא יודעת אם כדאי שאעשה זאת. אולי עדיף שיגלו הכל בהדרגה), או "אני חילונית". אני דתל"שית.
נעים להכיר :)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
ThunderSound
