יוצא לי לשמוע לא מעט מאנשים קרובים אלי, תלונות על כך שהם נותנים בלי סוף ולא מקבלים על כך שום תמורה. הם נותנים כי הם פשוט אנשים נותנים. הם לא יודעים איך לא לתת. אבל חסרה להם התודה הזאת, התמורה הזאת. הם נותנים כי הם נותנים אך הם מרגישים כאילו הם נותנים לשוא.
העצה הקבועה שלי במקרים כאלה, היא - אל תתן אם אתה מרגיש שאתה תרצה איזו שהיא תמורה על הנתינה הזאת. תן רק מה שאתה באמת רוצה לתת. זו עצה מצוינת, ומי שהולך לפיה מרגיש שקל לו הרבה יותר... בסופו של דבר אתה כן מגיע לרמה קרובה של נתינה, אבל היא נעשית מתוך תחושה שאתה עושה זאת רק משום שאתה רוצה, ולא כי אתה מרגיש מחויב.
הבעיה הגדולה היא - אני לא יודעת להקשיב לעצות של עצמי!!
נורא, נורא קשה לי להגיד לא. במיוחד לאנשים שאני פוחדת מהם, או אנשים מאוד-מאוד-מאוד-מאוד קרובים אלי. (טוב, אני נוטה קצת לפחד מאנשים מאוד קרובים אלי...)
אפילו בדברים קטנים ומטומטמים, כמו - "אלכס הזמין לנו ארוחה ואני אכלתי ושבעתי אבל נשאר עוד אוכל בצלחת ועכשיו אלכס מתחנן שאני אוכל עוד למרות שאני שבעה, וכשהוא מבקש 'בשבילי?' עם עיניים גדולות כאלה... אני מסכימה לאכול עוד איזה חצי שניצל. או משהו".
ואחרי זה, זה מגיע לדברים גדולים יותר. אפילו - כן, אם את מספיק קרובה אלי ותדגישי מספיק כמה את זקוקה לי, אני עלולה גם לשקר בשבילך. ואני לא משקרת.
האמת היא, שעד אתמול - עוד לא קרה לי ששיקרתי בשביל מישהו. אני לא עושה דברים כאלה. אבל אמש עשיתי את זה. יכול להיות שזה היה "מוצדק", ומכיוון שאני יודעת את כל הפרטים ועשיתי את כל החישובים הקרים וכו' אני יכולה להרגיש "בסדר" (ראיה לכך היא שאותה מישהי ביקשה ממני לשקר בשבילה כבר כמה פעמים, ובכולן סירבתי מתוך שיקולים לטובתה) - אבל שיקרתי, ואני מרגישה כל-כך מזוהמת. אני לא יודעת אפילו איך לתאר את זה. פשוט כי לא ידעתי איך להגיד "לא". ניסיתי, וזה פשוט לא הלך...
אז זה לא שאני צריכה איזו תמורה על זה, איזו תודה... לא, חלילה. זה דווקא יגרום לי להרגיש הרבה, הרבה יותר גרוע.
אבל זו הדוגמא הכי טובה לזה ש - אם אתה לא שלם עם בקשה כלשהי שמפנים אליך, תגיד "לא".
אחר-כך תרגיש פשוט נורא עם עצמך.
אם זה מתוך חוסר אמונה במה שעשית, או פשוט משום שציפית לקבל משהו מתוק (חומרי או מילולי) כהכרה על זה.
אז... הנה, אני אנסה להגיד לא.
מעכשיו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
ThunderSound
