Struck by Lightning

אני מאוד, מאוד מקווה שכל מי שהיה להם מנוי על הבלוג שלי ביטלו אותו, או לחלופין החליפו את כתובת האימייל שלהם.

זאת אומרת, אני יכולה פשוט לסנן את מה שאני כותבת כאן מכיוון שאני יודעת שיש אנשים שקוראים, נכון...

אבל אם הם לא מכירים אותי ולא יודעים מי אני - זה פשוט מרגיש כמו פריקת רגשות ולחצים יעילה יותר מאשר רק לכתוב באיזה יומן. ונו, יש דברים שחייבים לפרוק. גם אם זה מפגר.

מפגר בערך כמו, "החבר שלי סוף סוף הציע לבלות אצלי לילה, ואז בדיוק כמה ימים לפני הוא נהיה חולה. עכשיו, אני יודעת שזו לא אשמתו ואין לי על מה לכעוס, אבל בפעם הבאה שאראה אותו אני אמורה להיות במחזור. ופיכס, כבר חיכיתי לפעם הראשונה, ועכשיו אני אצטרך לחכות עוד איזה חודש, כי מחזור ושבוע אחרי זה תל אביב ושבוע אחרי זה אני מארחת אצלי חברה דתיה ואין מצב שאנחנו עושים דברים כאלה כשהיא שם, גם אם היא בחדר השני. אז אמ, כן, עוד חודש. ואולי עד אז הוא כבר ישתפן שוב".

כן, בערך משהו כזה.

ואם איזה מישהו או מישהי שמכירים אותי אישית יראו את זה, אני אהיה... לא יודעת, פשוט נבוכה מאוד. מאוד, מאוד, מאוד.

או, נניח, אם זה היה משהו בסגנון, "איש הצוות שהשולחן שלי במשרד שלו אומנם צודק לפעמים, אבל אין שום בקשות או מענות ממנו שמגיעים בטון הגיוני ונעים, וקשה לי עם אנשים לא נעימים... וכשהוא מטיל עלי ("מבקש", נניח) משימה, ההוראות שהוא נותן לי הן דבר אחד, אבל כשאני מסיימת הוא שואל אותי, "למה עשית את {משהו שהוא אמר לי לעשות} באופן ה{אופן שהוא אמר לי לעשות}?!". כשאני אומרת לו שהוא אמר לי, זה איכשהו לא מספק אותו. והוא אפילו לא פאקינג הבוס שלי, אני פשוט במקרה הונחתי בחדר המערכת."

אם מישהו מבית הספר שבו אני משרתת יקרא את זה ויידע שזו אני... זה יהיה מאוד, מאוד לא נעים.

אז... בואו נניח לרגע שאף קורא כאן לא מכיר אותי (או אולי, אפשרות מניחה את הדעת אך מבאסת, אף קורא פשוט לא כאן) - ונחליט שאני חוזרת לכתוב! על החיים ועל המוות, ועטלפים, כדי להמריא, צריכים קודם ליפול!

הצלחות, ונחיתה נעימה לכולנו עם ה"אחרי החגים" הנוראי הזה.