| 3/2007
אוגרים סיבריים
"דורי,
מרפסת. ספה. לילה. כרגיל.
חשבתי למה אני כותב דוקא אליך.
אולי זה בגלל העיניין הזה של השנה הטובה.
לכל אחד יש השנה הטובה שלו, זאת השנה שאדם נזכר בה בערגה, מספר עליה לחברים שלו, נזכר בעצמו, במי שהוא היה בשנה ההיא, ואם הוא קצת מודע לעצמו, אז הוא משווה את עצמו היום למה שהיה אז, ובדרך כלל מצטער.
זאת השנה של חופש ויצירתיות ומרץ ותחושה שכל החיים לפניך.
אצל חלק מהאנשים זאת השנה הראשונה של הלימודים, כשהרגישו לראשונה שהם עושים משו רציני עם החיים שלהם.
אצל אחרים זאת השנה הראשונה אחרי הצבא, כשעבדו עבודה זמנית וגרו בדירה שכורה.
אצל חלק זה טיול לחו"ל, חופשיים מהמדינה ומהמשפחה, ויש כאלה שהשנה הטובה שלהם היתה בצבא, ואני לא רוצה לחשוב למה.
יש כאלה שאצלם השנה הטובה הזאת נמשכת רק חודש, בטיול ליוון או בהתאהבות מהירה, ויש כאלה שהשנה הטובה שלהם נמשכת הרבה יותר משנה, ולאלה אני בכלל לא מאמין, הם תמיד מאוד מרוצים מעצמם, עם החיוך הזה שמבהיר לך שהם לא מבינים שהשנה ההיא נגמרה, והם השתנו, והשנה הזאת, שבה הם חיים באמת, היא רק זנב מרוט של השנה הטובה שהייתה להם אז.
נדמה לי שהשנה הטובה שלי הייתה זאת שבה ציירתי את הספר שלך, ויחד שכפלנו אותו ומכרנו אותו.
לא יודע מה היה יוצא ממני אם לא היית מגיע אז לחנות עם הספר הזה ונותן לי משהו להתעסק בו.
אם בכלל היה יוצא ממני משו.
אם בכלל הייתי כאן עדיין כדי לשלוח לך מכתבים.
אז אני יודע שהשנה ההיא נגמרה, ואני לא מנסה להחזיק בזנב המרוט שלה, אבל בכל זאת, בכל פעם שאני שולח לך מכתב או ציור, אני חי עוד קצת על חשבון השנה ההיא.
דובי"
< מתוך "אוגרים סיבריים" / תומר גרוסברגר בהוצאת זמורה ביתן >
ספר מתוק מתוק וממש ממולץ, שבתקופה האחרונה אני ממש מזדהה איתו.
אני מרגישה שגם לי הייתה שנה טובה, למען האמת היא נמשכה בערך שנתיים, שנה שעברה- שנת השירות הראשונה שלי והשנה שלפניה- השמינית.
אתמול הייתי באירוע נוסטלגי של המגמה שהייתי בה בתיכון ופשוט הבנתי שאפילו את הזנב המרוט של השנים ההם אין לי.
אני עושה הרבה דברים ונמצאת בהמון מקומות, אבל בשום מקום אנלא משאירה חותם, בשום מקום לא נשארו לי ידידים אמיתיים, ואם כבר נשארו, אז אני זורקת אותם (המעופף).
כל פעם שאני חוזרת למקום מהעבר אז אני כבר מבוגרי המקום, אני אמורה להיות "מגניבה" שמכירה את הכללים ואת האנשים...
אבל לי עצוב לדעת שאני לא מכירה לא את המקום, ולא את האנשים, כי העולם משתנה, האנשים מתחלפים, ואני בעצם כן נאחזת בערגה בזנב המרוט, בזכרון... בתחושה.. בחלום... של מה שעבר נגמר.
אני מרגישה שאני חיה ליד, בצד ,בצל החיים ההם שבהם ב-א-מ-ת עשיתי, הייתי מוקפת חברים, הייתי מאושרת והיה לי טוב ב-א-מ-ת. כל פעם שאני נזכרת, אני פשוט מתרגשת ומתלהבת מחדש.
אני מאמינה שהחיים עוד לפני שאי"ה אני עוד אזכה לחוות שנים טובות ורבות,
אבל אין כמו שנות הנעורים, שיש גאוות יחידה, שיש גיבוש והווי, שיש עשיה לשמה, שנמצאים ביחד בלי בחירה אבל בכל זאת אוהבים.
אתמול הכל פשוט התפוצץ, התפרק לי אחרי האירוע כשהבנתי שכל מה שנשאר לי זה זכרון ישן, ואני כבר לא שייכת למקומות שאליהם הייתי רוצה להיות שייכת.
שבוע לפני הבחינה הפסיכומטרית, אחלה תזמון...
ומה היו השנות הטובות שלכם?
| |
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
