נו...זה היה כזה צפוי, אני אומרת לעצמי.

חיכיתי שהפסיכו המזורגג יגמר וישר קפצתי עליו.

לא יכלתי להתאפק אפילו כמה ימים...

פתאום התפנה לי חלל במוח לחשוב מחשבות אסורות,

שניסיתי להדחיק במשך כל כך הרבה זמן,

זינקתי כמו חתול על השמנת.

קשקשנו קצת בטלפון, שוב.

אפלו נפגשנו, בערך פעמיים וכלל לא הרגשתי...

למען האמת עשיתי מין תרגיל כזה עם עצמי-

אמרתי לעצמי-

"פיה חמודה מתוקה, נחמדה....

את לא באמת אוהבת אותו!

הקושי בהשגה זה מה שמושך אותך,

הרי גם אם הוא פתאום היה אומר לך כן-

היית מאבדת כל עניין..."

וזהו! זה עבד.

באמת!!:)

יצאנו השבוע.

ממש, רק שנינו...

הרגשתי כמה הוא הפך לדוס אמיתי,

יותר מידי....

אבל עדין אהוב.

הרגשתי איך אני לא מרגישה כלום,

והתרגשתי:)

מאז שנגמר הפסיכו,

אני לבד.

שוב לבד.

שוב לבד.

שוב.

שוב לא מוצאת את עצמי בין הבנות בבית-חולים.

שוב לא מוצאת מישי.

שוב לא מוצאת עם מי להיות.

שוב לא מוצאת מה לעשות.

שוב ישנה יותר מ12 שעות בלילה.

אין 12 שעות בלילה!

שוב כל היום במיטה שרוצה להקיא אותי.

שוב בוכה חצי מהיום.

בשאר היום עובדת, אין ברירה.

שוב חושבת שעות נוספות.

מרגישה את החלל הריק.

שוב מגישה רע עם עצמי.

כי אני רק עם עצמי.

שוב מתוסכלת.

כי אנלא מסתכלת מסביב. נמאס לי.

שוב לא רואה אור שמש.

מפחדת להשרף.

שוב מהמיטה לעבודה מהעבודה למיטה,

וחוזר חלילה...

שוב צריכה לקבוע דייט עם עצמי.

שוב.

כי אין לי עם מי להפגש, מה לעשות, לאן ללכת.

שוב.

אז אני לבד או עם עצמי?