ושוב.

בפעם השלישית השנה זה היכה-

דוד שלי נפטר.

פחות מחצי שנה אחרי שאחותו,

אחות של אבא...

שבוע אחריה, איבדתי גם בן דוד.

רק במצבים כאלה יוצא לי לפגוש את המשפחה כי בשמחות אפעם אין לי כוח או מצברוח...

תמיד אז, רק אז,

כואב לי הנתק,

כואב לי על אלפי בני הדודים שאין קשר....

שאפילו אם נפגש ברחוב- יש מצב לא לומר שלום..

כואב לי!

רוצה להיות קרובה.

אבל מאוחר מידי.

כמו שכל החברות שלי פרסו כנפיים,

עפו ונעלמו לי...

ככה גם כל הבני דודים-

כולם כבר גדולים,

אנחנו  כבר לא יושבים לשחק יחד כשההורים מדברים..

(כמדומני גם זה כמעט לא קרה)

כולם כבר אנשים לעצמם,

בעלי משפחות...

למה שלא קרה עד עכשיו-

אין זמן.

תמיד תמיד אני אמצא את עצמי מתחברת לאנשים שהם לא משפחה...

רק לא משפחה...

מה ככ דפוק אצלי?!

למה אני תמיד מחפשת רחוק,

אחר הלא מוכר,

המנוכר?

בהספד הרב דיבר על שלושת השבועות,

ואיך זה מתקשר למוות.

הוא סיפר שיש המון בני נוער שמגיעים אליו בתקופה זו,

לבקש הקלות לגבי שמיעת מוזיקה, רחצה בים וכו..

ומה שהוא אומר זה-

שמה שצרך לעשות, מה שרוצים לעשות,

צריך לעשות עכשיו, בלי הקלות.

אחכ נאמר שרצינו, אבל הזמן כבר יעבור...

אנחנו צריכים לחיות כאילו עוד רגע נמות אבל כל החיים עוד לפנינו,

אנחנו לא יודעים מה יקרה עוד רגע,

אז את מה שאנחנו עושים עכשיו, כדאי שנעשה הכי טוב,

כדי שאחכ לא נתחרט, כשיעבור הזמן...

הרהורי תשובה כמו שעלו לי,

יכולים לעלות רק תוך כדי הליכה בבית קברות מוצף מצבות,

רק אחרי שרואים גופה של אדם מוכר עטופה תכריכים יורדת מטה,

מתכרבלת בעפר....

הוא הלך ואנחנו נשארנו...

אפעם לא חששתי שאנשים יעלמו לי מהר כ"כ כמו עכשיו..

אפעם לא חשבתי כ"כ הרבה על מה אני אעשה בלי...

תמיד זה היה מה יעשו בלעדי...

לא יודעת למה ואיך החלטתי שמותר לשמוע מוזיקה בשלושת השבועות עד ר"ח אב...

אבל החלטתי לקחת על עצמי, בלי נדר, לא לשמוע מוזיקה כבר מעכשיו,

כי עדיף קצת מאוחר מאשר לעולם לא...

צדיקים, תתפללו עבורי שאצליח...

כי בלי מוזיקה, אני יוצאת מדעתי....

שנשתדל, נעשה ונצליח!!:)