נשאר רק עוד שבוע,

לפני חודשיים, מי היה מאמין שאני אומר- רק?!

לפני חודש בכיתי שנשאר יותר מידי....

אבל עכשיו נשאר מזה רק שבוע,

וזה ככ רק...

אבל גם כ"כ הרבה, אין לי רגע דל...

הכל עיניין של הסתכלות-

ברגע אחד אפשר לעשות לשבוע מתיחת פנים מחמיאה.

רגשות מעורבים- שמחה ועצב, סוף והתחלה...

אני זוכרת את זה כאילו זה קרה אתמול.....

********בלופבלפובלןפבלבופםבלפ*******

הגעתי לכאן עם תיק ענק,

לא מבינה לאן נקלעתי....(ונקלעתי!)

לא מכירה אפחד, לא אוהבת...מסוייגת...

מרוחקת..ממוגנת....

לאט נפתחתי, ואפילו התחלתי להרגיש בבית!!

לרגע קט שקלתי פרישה,

למרות שהמוטו שלי זה להתמודד,

היה כ"כ רע!!

ואז החברות הגיעו..:)

והכל הפך כ"כ טוב....

חדר אוכל כמקום מפגש מרכזי, ולא בגלל האוכל..;)

חברויות נרקמו, לילות נשארו לבנים....

דמעות זלגו (והרבה), כעס התפרץ...

כמיהה הביתה...

אהבה וחיבוק, תמיכה מהחברה בחדר שליד...

וכשצריך, גם בה.

טלפונים מצלצלים, אנשים מתלוננים, צועקים.

מדים מסורבלים, לא נוחים, אבל מגוהצים.

"...אאאהההמ סליחה, איפה המיון..?"

לא! לא כתוב לי על המדים 'מודיעין'!

אז אם אנלא בטוחה איפה נמצא חדר מתים, אל תכעסו עליי!!

בכי של ילד.

"ילד, אז מה אם ישלי חלוק לבן? זה לא אומר שאני מפחידה.."

אנושיות, רגישות, חמיצות...

סבלנות, נחמדות, עצבנות...

פיסות לא ברורות של מה שעבר השנה...

כ"כ הרבה, אך כ"כ מעט...

לצערי, לא ניצלתי את עיר הקודש כמו שצריך

ולכן עכשיו אני על פול גז להספיק הכל...

ואם כבר מדברים על לנצל-

הייתי השבוע בהופעה של כניסיית השכל בחוצות היוצר, היה בבבסטט!!:)

כאב לי הרבה השנה,

אהבה כוזבת...

אשליה לא נשלטת...

המון פעמים קבלתי תחושה של חוסר הערכה,

חוסר כבוד הגובל בזלזול...

פתיחת העיניים בשעה מוקדמת מידי, ב7 לפנות בוקר..

אבל גם היו לי הרבה שמחות קטנות-

השנה חגגו לי את יום ההולדת באחת הצורות היותר כיפיות ומשמחות שיש...

הכרתי נשמות מדהימות...

נתתי מעצמי את המירב...

הרגשתי נאהבת,

מוערכת, נחוצה...

שמעתי מהרבה חברות שלי ממחלקות אחרות שעשו להם מסיבת פרידה,

אפילו משו סמלי לאות הוקרה...

אני לבד במחלקה שלי.

 ויש לי תחושה שאני עומדת ללכת כלעומת שבאתי...

ללא קבלת פנים גם ללא מחוות פרידה...

התלבטתי רבות אם לציין את הפרידה לפחות מהכיוון שלי, עם מתנה

והחלטתי לקנות ספר שממש טוב למחלקה שלי בשביל החולים...

עכשיו אחרי שכתבתי את מה שעלה לי בראש על השנה הזאת,

מרגיש לי שהיא הייתה הרבה יותר ריקה ממה שחשבתי....

אבל עכשיו אני יכולה להצהיר בגאון שאת התרומה שלי למדינה אני נתתי ומעכשיו זה רק אני והחיים...

אז תאחלו לי ב"הצלחה, כי שמעתי שמסוכן שם בחוץ...