אבא העניק לי את הזכות להכיר את הבנ"א המדהים הזה...

הוא שלח לי דרכו חכמה, הבנה, אכפתיות...

הוא שלח יחד איתו בעסקת חבילה חברים חדשים ונפלאים...

חוויות נהדרות, זכרונות שלא ימחו לעולם...

אהבה שהתהוותה ולימדה אותי הרבה...

אמונה אמיתית, זכה ותמימה...

עכשיו אבא לוקח,

אבא ניצח,

גרם לו להעדיף אותו...

לבחור בו..

לנטוש אותי, בלי הבנה....

כמעט בלי הסכמה,

אבל מי בכלל שואל?

צריך להעדיף אלוהים על פני אדם...

לא, זאת לא הייתה הפתעה...

היה ידוע מראש, דובר מראש...

השאלה הייתה רק אם ומתי תיפול המכה..

הוא התחיל תהליך מההתחלה,

אני עכשיו צריכה להתחיל תהליך מהסוף,

מההחלטה שלו, בעל כורחי...

אם מתאימה לי התמודדות קשה עכשיו או לא.

נשארתי כאובה, נטושה, פגועה, מדממת רוחנית...

איך אבא יכל לעשות את זה?

זה לא פייר! הרי הוא יודע שאני לא יכולה עליו!

זה לא פייר שהוא העמיד אותו במצב כזה,

לבחור בינו לביני...

למה הוא שלח אותו בכלל אם הוא התכוון לקחת אותו אחרי שנתיים??

מה הטעם בזיכרונות שרק אני רוצה לזכור...?

מה הטעם בחוויות שנחשבות לטעות שקרתה בטעות?

מה הטעם באמונה כשהיא ככ מכאיבה..?

על מי שהתפקר יושבים שבעה...

אבל מה עושים עם מישו שבחר באלוהיו ורק בו..?