אחרי שפרקתי ונסחפתי בפוסט הקודם,

עכשיו זה הזמן להרגע קצת...

אנלא כועסת על הבחור,

אני אפילו קצת מקנאה...

אנלא כועסת על השם,

למה מי אני בכללל???

אבל למה כשמודיעים לי שההוא הגדיל את הכיפה והתחזק....

האחר גילה את האור וחזר בתשובה...

אני שמחה ומאושרת עד השמיים,

וכשהוא, ההכי קרוב אליי,

בא ומודיע שהוא הגיע לנקודה משמעותית וחשובה בחיים שלו,

שהגיע הזמן להחליט החלטות קשות, אך חשובות,

שהוא מתחיל להבין מה הוא רוצה מעצמו,

אני נעצבת במקום לקפץ מאושר??

כי הבעיה היא בי.

ורק בי.

הוא עושה את הדבר הכי נכון ואמיץ לעשות!

חיכיתי בפוסט הקודם שמישו יקום עליי ויתן לי הטפה הגונה,

שאני חיה בסרט ושאני צריכה להפסיק כבר לחשוב רק על עצמי...

ואז באמת הייתה לי סיבה לכעוס, להתעצבן ולהסביר למה אני ההההכי צודקת...

אבל אני לא.

אנלא יודעת מה אני רוצה מעצמי...

לאן אני הולכת....??

אני ככ מנותקת מהמשפחה ככה שאני גם לא סגורה בדיוק מאין באתי...

הייתי מוכנה להתחתן השנה עם המתאים,

אבל מי ירצה מישי מבולבלת שלא יודעת מה היא רוצה??

הוא בטוח ואיתן בדרכו ואני נשארתי חסרת תשובה,

צפה,מתפזרת במרחב בלי לדעת לאן לפנות...

סיימתי בשבת את 'מאה החושים הנעלמים' של אמי טאן

והתלבטתי איזה ספר מתוך הערימה שמחכה ולא נגמרת להתחיל,

היה ברור לי שהשבת אני קוראת את 'מקימי' של נועה ירון!

חשבתי שבהשפעתו אולי משו קצת יתעורר בי, יתעלה...

אבל במקום זה הגעתי למסקנה אחת-

חבל לא נולדתי חילוניה.

ככה כשהייתי מגלה את האור

(ומישומה אני בטוחה שהייתי מגלה....)

הייתי מאמינה באמונה שלימה עם תיבול של התלהבות כמו שרק אני יודעת...

בעז"ה אני הולכת לבדוק בקרוב מדרשה חלקית,

אולי זה יעזור לי למצוא את עצמי קצת מחדש...