עליי לומר מילה על פחד. זהו היריב האמיתי היחיד של החיים. רק הפחד יכול להביס את החיים. זהו בר פלוגתא ערמומי ובוגדני, אני יודע זאת היטב. הוא אינו יודע הגינות מהי, אינו מכבד שום חוק או מוסכמה, אינו מפגין רחמים. הוא מתנפל על נקודת התורפה שלך המתגלה לו בקלילות מדהימה. הוא תמיד מתחיל בראשך. רגע אחד אתה רגוע, מיושב, שמח. ואז הפחד, בדמות ספק מעודן, מתגנב כמרגל אל תוך ראשך. הספק פוגש בחוסר אמון, וחוסר האמון מנסה להרחיק אותו. אבל חוסר האמון הוא חייל רגלי חמוש בעליבות. הספק מסלק אותו מדרכו בקלות. אתה מתעצבן. ההגיון מתייצב ללחום לצידך. אתה נרגע. ההיגיון מצוייד בכלי הנשק המודרניים ביותר. אבל לתדהמתך, על אף טקטיקה עדיפה וכמה ניצחונות מרשימים,ההיגיון מובס. אתה חש כיצד אתה נחלש, מתערער. עצבנותך הופכת לחרדה.

כעת הפחד פונה אל גופך, שכבר מודע לכך שמשהו מחריד מתחולל. ריאותיך כבר התעופפו משם כציפורים, וקרביך הזדחלו משם כנחשים. לשונך צונחת עכשיו מתה כאופוסום בעוד לסתך מתחינה לדבור במקום. אוזניך מצטללות. שריריך מתחילים לרעוד כאילו חלית במלריה, וברכיך משקשקות כמו בריקוד. לבך מתאמץ מדי בזמן ששרירי פי הטבעת שלך מתרפים מדי. איבריך כולם מתפרקים לגורמים, כל אחד באופן ההולם אותו ביותר. רק עיניך פועלות כהלכה. הן תמיד מקדישות לפחד את מלוא תשומת הלב.

אתה ממהר לקבל החלטות פזיזות. אתה נפטר מבעלי בריתך האחרונים: התקווה והאמון. כעת ניצחת את עצמך, הפחד שאינו אלא רושם חולף, הביס אותך.

קשה לנסח זאת במילים. שכן פחד, פחד אמיתי,כזה המטלטל אותך עד היסוד, כזה שאתה חש כשאתה עומד פנים אל פנים למגד קצך, מקנן בזיכרונך כמו נמק. הוא מבקש להרקיב הכל, אפילו את המילים המשמשות לתארו. עליך להיאבק קשות אפוא כדי להביע אותו. עליך להיאבק קשות כדי להאיר עליו בנוגה המילים. שכן אם לא תנהג כך, אם פחדך יהפוך לאפלה חסרת מילים שתירתע ממנה ואולי אף תצליח לשכוח אותה, תותיר את עצמך חשוף למתקפות פחד נוספות, שהרי מעולם לא נאבקת באמת ובתמים ביריב שהביס אותך.