שבורה.גזורה.בודדה.עצובה.עצורה.מוזרה.לא ברורה.

ארוזה.סגורה.פתוחה.דומעת.נוגעת.לא נוגעת.

מתלהבת.אדישה.כועסת.שונאת.אוהבת.מתוסכלת.

פגועה.מבואסת.עייפה.ישנה מלא.תקיפה.חצופה.

רעה.טובה.כפויית טובה.מאמינה.מכחישה.

חוקרת.שטחית.מצחיקה.עצב.

רעשנית.מהרהרת.מתהרהרת.רצה.מאיטה.

אוכלת.שואלת.מתרגזת.מתווכחת.

מתבודדת.מתאגדת.מסתגרת.מאוכזבת.מאכזבת.

נשברת.מתפוררת.מתפקרת.מתפרקת.

דורשת.נחנקת.נדחקת.מתחננת.מוותרת.

העדכון מהפלאפון. עריכה תבוא בקרוב.

1/5/07 עריכה:

אמנם זה לא קורב ככ לכתיבת הפוסט, אבל קשור ומרגיש ממש למרות שב"ה!! אני רואה את האור...

איך זה מרגיש/כנסיית השכל

יגון.

השנה,

יום הזיכרון היה לי ממש מיוחד.

עצוב באופן מיוחד. מזדהה.

במשך השנים, הייתי רגילה לפקוד טקסי זכרון,

אם לא להשתתף בהם.

אבל להשתתף בטקס זה תמיד פחות מרגש,

אסור לבכות כדי שהמילים לא יבלעו באמצע הדיקלום...

אסור להתרגש כדי שהידיים לא ירעדו באמצע הפריטה...

השנה,

שמעתי המון המון שירים עצובים

ועשיתי עם חברות חצי לילה לבן של סרטי זיכרון...

בבוקר קמתי עם עיניים שורפות,

כנראה בכיתי גם מתוך חלום.

ולמרות שאני נמצאת בבועה של בית החולים,

לשם שינוי הרגשתי את הזיכרון.

כמו בשנים קודמות,

גם השנה העלו גל"צ את פרוייקט ההנצחה-

"עוד מעט נהפוך לשיר"

אמנים שרים שירי נופלים.

השנה הקדישו אותו לנופלי מלחמת לבנון ה2 הארורה

במשך שעתיים שלימות ישבתי,

הקשבתי ובכיתי.

איך הם נפלו סתם,

איך חלקם ניבאו את המוות של עצמם.

 לא, לא סתם הם חרפו נפשם!

הם מתו כדי שאנחנו נוכל נמשיך כאן,

אבל המוות הזה היה מיותר, ככ מיותר!!

כל המלחמה הארורה הזאת,

12 חיילי המילואים שאפילו לא נכנסו ללבנון בכפר גלעדי!!

שסתם לא היו מוגנים והלכו...

סתם!!

כל חייל עם סיפור הגבורה שלו,

עם האישיות המדהימה...

אבא, כל זה היה חייב לקרות?!

ב"ה, אנלא מכירה את השכול מקרוב.

אין לי סיפור אישי,

אני משתתפת בצער משפחות כל הנופלים,

כל אחינו עם ישראל.

119 חיילים.

44 אזרחים.

מלחמה ארורה אחת.

ה' יקום דמם,

יהי זכרם ברוך.

שמחה.

עם ישראל.

אין עוד עם כזה

שיכול לעבור בכזאת מהירות,

מיגון לשמחה.

מתוך השואה להביא תקומה.

הזיכרונות הראשונים שלי מערב יום העצמאות

הם טקס המעבר מיום הזיכרון לעצמאות,

מיגון לשמחה.

ומשם ריצה לגג הבניין לראות זיקוקים,

ואחכ להרדם על הספה בפרסומות של ספיישל "רק בישראל".:)

ותמיד הייתי שואלת את ההורים שלי איך זה יכול להיות??

איך אפשר ככה??

ורק כשגדלתי הבנתי שזה עמ"י.

גם אני כמו כל עמ"י ביליתי את ערב יום העצמאות בהופעות...

תמיד ברחתי מעיר מולדתי לחגוג בערים אחרות

אפעם לא היה משו מעניין מידי אצלנו..

אבל השנה נשארתי בעיר. היה ממש נחמד..

יומולדת זה זמן לחשבון נפש.

עכשיו כשיש יומולדת למדינה,

כשהיא צריכה לעשות חשבון נפש עם עצמה,

אני די מרחמת עליה,

כי למרות כל השמחה...

היה די עצוב.

עצוב איך שהמדינה נראית.

המדינה זה אנחנו!

כל אחד צריך לעשות חשבון נפש עם עצמו ולראות במה הוא יכול להועיל..

טוב, אני רציתי לכתוב דברים שמחים בכלל...

אז שיהיה חג שמייח מלא בחשבון נפש אמיתי.