שונאת את הכלבות הרזות האלה שבאות למכון להתאמן.

אתן גם ככה רזות אז בשביל מה אתן באות?

להמשיך לעשות חרא לבחורות לא רזות גם במכון?

דיכאון זה פאקינג באסה.

עייפות בלתי פוסקת, הרצון שיעזבו אותי לבד.

הרגלי אכילה קיצוניים, בין אם זה רעב או שובע.

מה גם חולה כמעט בלי הפסקה.

הגוף אשכרה כיבה את עצמו לסביבה ונמצא על אוטומט.

רק שבאוטומט יש כשל מערכתי.

מעניין כמה זמן אחזיק מעמד לפני שאתמוטט.

אגב, גם אני עברתי ל- blogger. לא שזה מעניין מישהו.

אם מוסיקה הייתה צבע אז הייתי צבועה כולי בכחול זוהר.

מבחוץ ומבפנים. כולל צבע האדים שיוצאים מהפה בשיא הקור.