עיגולים לבבות. ריבועים אהבות.

אין יום שעובר מבלי שמישהו יתחיל איתי.

בין אם זה בעבודה,

ביציאות,

בכל מקום שהוא.

זה מעיק, זה מציק,

נמאס לי.

אני רוצה רק אותו.

התחלתי לצאת עם מישהו חדש,

הוא נחמד וטוב אליי,

כיף איתו.

אבל אני חושבת על הבחור הזה.

הראשון שלי.

הוא עוד לא יודע שזה נגמר בינינו.

'נגמר' זה אפילו מילה גדולה.

אף פעם לא היה בינינו משהו מוגדר.

הוא שאל אותי אם אני מאוהבת בו,

עניתי שלא.

אני לא באמת יודעת.

אני רק יודעת שאני מתגעגעת אליו רוב הזמן,

שאני רוצה להיות איתו,

מחובקת ושברירית.

בלילה האחרון שהייתי אצלו הוא סיפר לי על בחורה אחת שהוא היה מאוהב בה,

וכשסוף סוף הם שכבו,

הוא ציפה לסקס אוהבים,

והיא,

היא עשתה לו פורנו סקס.

ואני בתמימותי שאלתי:

"אז מה זה הסקס שיש לנו?"

והוא השיב:

"זה.. זה זיון."

באותו רגע רציתי לבכות,

רציתי להעלם,

שהאדמה תפער ותבלע אותי,

שלא אהיה יותר.

לא ככה רציתי את הבחור הראשון שלי.

לא רציתי מעולם להיות רק זיון.

הוא מצידו,

אני לא חושבת שהוא יודע שהוא פגע בי.

או לפחות עד כמה.

הוא רק שלף את זה,

ואני?

אני רק התרסקתי.

לאלפי, מיליוני רסיסים.

אני לא יודעת מה לעשות.

אני לא רוצה יותר.

אבל נמאס לי מהרגשת הגעגוע שלא חדלה להיות שם,

נמאס לי שזאת רק אני.

ואני לא מבינה איך הוא לא קולט שמשהו לא בסדר.

לא התקשרתי,

וגם הוא לא.

והוא יודע שאני לא סובלת את זה,

והוא יודע שאחרי שיום שלם שאנחנו לא מדברים, אני מתעצבנת.

איך הוא לא רואה?

אני זוכרת שפעם הייתי קיימת בעיניו,

הייתה תשוקה.

היו תותים.