עיגולים לבבות. ריבועים אהבות.

אני כותבת כאן,

כי כבר אזלו כוחותיי.

כותבת כאן בעיניים דומעות.

אני יודעת שזה דבילי,

אסור היה לי להפסיק לכתוב.

אבל עשיתי את זה מחוסר זמן,

או שהיה לי טוב מדי,

או שהיה לי רע מדי.

בעצם,

תמיד כשרע אני שבה הנה.

אולי הייתה לי תמיכה מחברות סוף סוף,

אבל אני תוהה אם זה באמת יתכן.

אף פעם לא סמכתי על אף אחד,

גם לא על חברה טובה.

זה הכי מסוכן.

אז הנושא הוא הבנאדם שאיתו אני נגררת,

באמת שאין לי צורה יותר נוחה לנסח את זה,

בערך 8 חודשים.

שבועיים יחד,

חודש וחצי לחוד,

שבוע יחד,

חודשיים לחוד.

הפעם אנחנו חודש+ יחד.

כי החלטתי להתפשר,

לרמוס את עצמי הישנה,

את הדמות שהערצתי, פחות או יותר.

לשכוח את העבר,

להתקדם לעתיד,

באמת האמנתי שאיתו יש עתיד.

הפסקתי להיות ילדה,

בקעתי מן הביצה,

הפסקתי לפלרטט עם גברים,

שזה הדבר שהכי אהבתי,

אבל היום אהבתי הגדולה זה הוא.

אני מוכנה לוותר על הכל.

למען האהבה הזאת.

האהבה הזאת לא טובה בשבילי.

זה כמו לטבוע בענן גדול ואפור של שקרים ותירוצים,

לשמוע את השקרים שלו ולשתוק,

לשתוק ולבלוע הכל.

להנהן עם הראש.

להסתפק במועט של להיות מחובקים בלילה,

אבל להתחבא בצל גדול ביום,

בין אם זה כשהוא רואה אותי בעבודה וקורץ קריצה עלובה.

כאילו אנחנו לא מכירים, במקום לשאול לשלומי.

בין אם זה ליד חברים שלו,

במקרה,

וההתעלמות שלו היא כמו חבל תליה,

היחס לא יחס, הלא ברור הזה.

רק ש'אלוהים ישמור' שאף אחד לא ידע.

הוספת הבחורות הבלתי נפסקת הזאת ברשת החברתית,

שאני יודעת,

אלוהיי, כמה חבל שגיליתי את המידע המטומטם הזה

שהוא כחתיכת עלוב,

מפלרטט איתן שם.

אבל דברים מגיעים לאזניי,

כי אנשים מעריכים אותי כנראה יותר מהבנאדם שאיתו אני שוכבת,

מתנשקת,

מתחבקת, 

אוהבת,

כל לילה כמעט.

אז כן דברים השתנו,

אנחנו נפגשים יותר,

אבל אני זאת שמגיעה אליו תמיד,

אנחנו לא יוצאים לשום מקום אף פעם,

הוא בחיים לא בא אליי.

אז די,

יש גבול לכמה שבנאדם יכול לשאת.

רק לתת ולתת ולתת

ואין קבלה חזרה?

הגיעו מים עד נפש.

עם כל אהבתי,

ובאמת אהבתי אותך,

הספיק לי.

אני מרגישה נטושה,

נבגדת,

לבד.

הכי לבד בעולם.

גם כשאני איתך.

אז מה זה שווה?

אבל עדיין בכל לילה,

עדיין הלב שלי ילחש בשמך

ויזכיר לי כמה אני אוהבת אותך,

כמו מחט חדה ננעצת בחזה.