עיגולים לבבות. ריבועים אהבות.

בלילה אחוז אפלה,

פוסעת ברחובות תל אביב,

האזור הכי חשוך שקיים.

יודעת שאסור להסתובב שם לבד,

ואמת, אדם זר אומר לך זאת בדרכך,

זה מרתיע אותך יותר ואת מתחילה לצעוד מהר יותר ויותר.

מקוה שלא תתקלי בסיוט של חייך,

מקוה שלא יקרה משהו רע.

שאגיע בשלום.

אז את מגיעה לרכבך,

נועלת את הדלתות,

מניעה ורק בורח,

הכי מהר שאת יכולה,

רק אז  -את נזכרת להסדיר את הנשימה.

את נוסעת והדרך נראית ארוכה מתמיד,

את תוהה מתי הוא יתקשר כפי שהבטיח,

ומייחלת כבר להגיע,

העיניים כבדות.

אך נראה שאיש אינו דואג.

את כל הדרך חושבת על המשפט שליוה אותך כל חייך,

האם זה באמת נכון

האם אין לי אדם מלבד עצמי?

אם אין אני לי, מי לי?

אז את מגיעה הביתה,

הוא לא שם,

זה ערב הבילוי.

והוא עדיין לא טלפן,

לא הוא,

לא החברות שלך שאמורות לדאוג לך,

הרי בכל זאת, 

הן אלו שהשאירו אותך לבד בתל אביב,

לבד.

ואף לא טלפון אחד,

ואף לא איש אחד שדואג,

ואף לא אדם שאכפת לו ממך.

ואת נרדמת לתוך מחשבות שאין מהן מנוס,

רק מחכה שיקרה משהו,

שירגיעו אותך מהלילה הזה.

הוא מגיע ואת ישנה,

מתעוררת לרעש הדלת הנפתחת,

הוא נכנס למיטה החמה,

כאילו לא קרה כלום.

זהו יום ככל הימים.

את נשברת,

חיכית לו כל כך,

אבל לא היה לו אכפת.

את מדליקה את האור ומעירה אותו בזעקה נוראית של כאב.

על סף דמעות וכעס רב.

את קורעת תחת הכאב כשהוא משיב בחיוב להצעה שלך,

להצעה של פסק זמן,

ואז הוא מכבה את האור,

אור ההזדמנויות שהדלקת

ואת נרדמת לשינה נוראית.

הבוקר הגיע,

מתעוררת עם דמעות,

את תוהה אם משהו ישתנה.

את מתנהגת כרגיל,

מחכה שיתעורר.

שאם יקרה הדבר,

את לא רוצה ללכת מבלי להפרד.

בכל זאת,

לא בכל יום אתה מפסיק את חייך פתאום מהבנאדם שאתה הכי אוהב.

והוא מתעורר.

קר מתמיד.

מתנהג כרגיל בכל מה שלא קשור אליך.

את ממתינה,

אולי תקבלי סופסוף פיסה קטנה של יחס.

כשזה לא קורה,

את קמה,

חושבת על הדרך שבה את מתכננת לקום וללכת.

ואז חוזרת לחדרו,

והוא,

הוא אפילו לא מישיר את מבטו אליך,

את כאויר עבורו כעת.

את מעלה את הנושא של אתמול בלילה,

את האור שלך,

והוא משיב שחיוב שוב,

את אורזת את חפצייך

וזה מושך את תשומת ליבו.

את רק מחכה למילה הנכונה,

את רק מחכה לו שיקום אליך,

שיושיט את ידו אליך,

שימשה את שניכם מהבור שנפער בינכם.

אך הוא לא מגיב,

את מנסה בפעם האחרונה בשלום קר ביציאה החוצה מחדרו,

אך הוא מביט בך במבט של פליאה ואומר שלום.

בסופו של דבר את זו שרוכנת אליו,

אולי אפילו כורעת ברך 

לאמר את השלום יפה יותר.

את נותנת נשיקה,

יוצאת מהחדר

ונשארת עם הפחד הכי גדול,

את לא יודעת מתי תשמעי ממנו שוב.

את נוסעת חזרה לביתך,

בעיניים דומעות,

לב מרוסק,

וחוסר יכולת לבטא דבר וחצי דבר.

הלוואי והייתי מרגישה שאתה לא יכול בלעדיי.

שאני באמת האויר לנשימה שלך.

הלוואי וזה לא היה רק מילים.

הלוואי והיית מבין שאתה כל מה שאני חולמת עליו,

כל לילה.

אתה האהבה שלי.

הלוואי והייתי מרגישה את זה בחזרה.