זה ממש משונה.

אני חושבת שזה קורה לי כבר כל שנה מאז שעלית לחטיבה בערך באותו זמן ועם אותם אנשים.

ואפילו לפני החטיבה. בכיתה ו' זה גם קרה. עם דנה, ושחר.

אני מתרחקת מכולם. מתנתקת.

הולכת לספרים. הם המוצא שלי. הדרך לעולם טוב יותר, מושלם יותר.

ואז באה לי-את. ואנחנו מתחברות.

גם השנה וגם שנה שעברה. הייתי בספרים, והיא איתי.

זה מין דיכאון כזה. שבא וחולף.

אבל אני רק בורג זניח במערכת הגדולה הזאת שנקראת - עולם.

ועכשיו, יותר זניח מכל זמן אחר.

היו לי פעם שלוש חברות טובות. שלוש. את כולן אהבתי באותה מידה.

לפעמים עם אחת רבתי יותר

ועם השניה דיברתי הרבה יותר מאשר האחרות 

והשלישית הייתה בכלל שותפה לנושאים אחרים.

אבל כל זה נעלם.

יום אחד הן פשוט הקימו לעצמן "חבורה" והתרחקו ממני. הכי רחוק שאפשר.

בלי להודיע, בלי סיבה.. פשוט סתם.

ועכשיו הן שלושתן, וכשאני מנסה לבוא, להיות איתן - אני מגורשת, או מתחברת. לשניה ורבע.

או בכלל מקבלת התעלמות מוחלטת. מאחת מהן.

וזו האחת העיקרית. היא זו שמושכת את כולן. את השתים האחרות.

והן הולכות אחריה.

בלי לחשוב אפילו לאן זה יוביל או מה זה יעשה.

היא פשוט הולכת ובונה בינינו קיר.

קיר חזק, גדול, איתן.

שאי אפשר לשבור. גם לא בכל הכוח שיש.

והשתיים האחרות? מצטרפות. לא שמות לב לקיר שנבנה. הן רואות אותו כשקוף. הן רואות אותי דרכו, קצת מדוכדכת. כפופה. אבל עם הרבה חברות אחרות סביבי.

"רק חבר אמיתי יראה את הצער שבעינייך כאשר כל השאר מאמינים לחיוך שעל פנייך."

וכנראה שהן לא אמיתיות. הן לא רואות צער, אפילו לא עיניים. רק חיוך גדול פרוש על הפנים ומאמינות לו.

ואני? נשארת ככה. לבד. בדיכאון לא מוגדר.

פעם לי-את הגדירה את ה"תופעה" הזאת כ- "דליפה של דיכאון מצטבר".

יכול להיות?

כי, זה באמת קורה רק פעם בשנה. וכל שאר השנה רוב הזמן הכל בסדר.

לי-את, תודה!

אני מקווה שמי שאמור להפנים את המסר הפנים. 

בתקווה שאכן הדיכאון הזה יחלוף והכל יחזור לקדמותו, לתחילת השנה,

רונלירונה! ;)

עריכה: העיצוב דיי משדר את מה שאני מרגישה. וזהו.