לסדר את החדר, להוציא את כל תכולת המגירות.

לפתוח מכתבים ישנים, לקרוא, למיין - לזרוק, לשמור.

אני חושבת שעברו כמעט שלוש שנים מאז הפעם האחרונה שבה סידרתי את המגירות האלו.

פתאום, לצד אישור דרגת סג"מ, שוכב לו (קצת מאובק), אישור דרגת רב"ט.

תעודת הבגרות עוד מבצבצת, שקטה מבפנים. אני מעיפה מבט, הספקתי כבר לשכוח את רוב הציונים.

יש יומנים, עם מחשבות של ילדות בנות 15, 16 ו-17, קצת זרות לי, קצת מוכרות.

ברכות יום הולדת מאנשים שלא ראיתי ימים, חודשים, שנים... זה די עצוב, אני חושבת.

ומכתבים ישנים. מאהובי נעורים, ואליהם.

זה מעלה בי מיד מחשבה על האהוב האחד שנמצא בלב הים, שליבי יוצא אליו מגעגוע כבר כמה ימים.

מחר הוא חוזר, אל החיים הנפלאים שיש לנו היום.

ואני לא יכולה להפסיק לחשוב על כך שכל החיים שלי, הדחוסים לתוך ניירות מכתב מבושמים, תעודות הצטיינות וכתבות בעיתון, כלל לא מוכרים לו.

רק קצת, מסיפורים.

האם הוא היה אוהב את הילדה בת ה-15 שניבטת מבין הדפים המצהיבים?

אני אוספת את כל ההווה הישן שלי לתוך קופסת הזכרונות הורודה עם הסרט האדום.

מדהים אותי לחשוב שבעוד שלוש שנים גם אני הנוכחית אמצא שם את מקומי...