לפעמים אבא שלי בא לבקר אותי.
שלוש שעות שינה הן כנראה הזמנה קורצת. חמש וחצי בבוקר, הילדה קופצת על המרמיטה ואומרת "קומי, קומי". למרמיטה יש הבוקר פגישת עבודה חשובה, אז לשם שינוי אני מצליח להתנער מהשינה ולקום. הילדה (שנה ועשר) נאותה לוותר על אמא בשביל התחליף הישנוני והזעוף ומביאה לי את הגרביים שלה. היא מושכת אותי מהמיטה לחדר שלה, רוקדת קצת ברחבי החדר ומתיישבת לצייר. אני מתיישב איתה. היא מציירת רישומים מינימליסטיים ומבקשת עוד דפים. אוףףף. אני מביא לה אחד.
"תסגרי את הטוש שלא יתייבש." אלה לא בדיוק המילים הראשונות שלי הבוקר, אבל לא רחוק מזה.
היא רוצה לפרק גיר דו צדדי. אני לא מסכים. "זה יישבר."
היא משתעממת והופכת את קופסת הצבעים שמתפזרים על הרצפה. אני רוטן. היא אומרת " 'רשת שיניים."
"קודם תאספי את הצבעים, ואז תקבלי מברשת שיניים."
" 'רשת שיניים."
"קודם תאספי את הצבעים, שלא יישברו." פתאום שלמות הצבעי-הכל-בדולר האלה היא הדבר הכי חשוב לי בעולם.
המרמיטה צועקת מחדר השינה משהו בנוסח "תעזוב אותה."
"את אל תתערבי לי." הקול שלי הוא משהו בין נביחה ליללה.
אני מתחיל לאסוף את הצבעים. המרמיטונת פולטת "אוףףף" ארוך (מעניין איפה היא למדה את זה), מצטרפת ואוספת אחד או שניים. אני נותן לה את מברשת השיניים שלה והולך להכין לי קפה.
...
אני יושב ליד השולחן ושותה קפה. המרמיטונת 'שוטפת כלים' בינתיים במטבח הצעצוע שלה. אחר כך היא מטפסת על הכיסא מולי. היא מבקשת ואפל. גם אני מת לוואפל אבל מה פתאום מתוק על הבוקר? איזה מין חינוך זה? הילדה עלולה להתמכר. אני אומר לה שאין.
על השולחן מונחות כמה חוברות מקצועיות של המרמיטה, לקראת הפגישה. המרמיטונת מרימה אחת, "מה זה?"
"זה של אמא, עזבי את זה." אני לוקח ממנה את החוברת.
היא לוקחת חוברת אחרת, מסתכלת לי בעיניים ומפילה אותה לרצפה.
ואז, פתאום, להרף עין חטוף, ראיתי את עצמי קם, מקיף את השולחן ונותן לה סטירה. זה נראה כל כך מציאותי. מאיפה לעזאזל מגיעים הפלאשים האלה? מעולם לא חשבתי להרים עליה יד. גם ההורים שלי לא הרביצו לי הרבה.
כנראה שלא צריך הרבה.
אני גומר את הקפה. המרמיטונת יורדת מהכיסא וממשיכה לשחק. אחרי כמה דקות היא פורצת פתאום בבכי עז ורצה להעיר את אמא. המרמיטה קמה, ואני קורס חזרה למיטה.
...
"לא זיהיתי אותך. זה נשמע כאילו מישהו אחר דיבר. היא היתה ממש במועקה כשקמתי," אומרת לי המרמיטה כשהיא חוזרת מהפגישה (סבא וסבתא עשו בייביסיטר). "העיקר אתה אומר שאתה לא רוצה לשלוח אותה למערכת החינוך כדי שלא ישברו לה את הרצון."
הו, מה רחבה התהום שבין המחשבות היפות והשקולות שנהגות בקדמת המוח לבין היצרים הקמאיים שרוחשים במחשכי המערה מאחור. כה רבות הקליפות המורעלות שצריך להשיל כדי להתנקות באמת, אם בכלל זה אפשרי.
כי מסתבר שגם אם אני יודע, בערך מאז שעמדתי על דעתי, שהדפוסים שהונחלו לי בבית-אבא שגויים והרסניים, הדפוסים האלה בכל זאת משתרשים איכשהו במקומות הכי עמוקים וכמוסים בנפש. אחרי הכל, הם היו שם לפניי.
ומסתבר שגם אם לא הייתי בקשר עם אבא שלי שלוש שנים, לא נפטרתי מהנטייה שלו לקפוץ מהמארב לביקורי-פתע בקרביים שלי דווקא ברגעי החולשה שלי.
ומסתבר שלמרות כל הרצון הטוב, נגזר עלי לחרוץ צלקות משלי בנפש הרכה והמופלאה שהופקדה בהשגחתי.
נותר רק לקוות ולהאמין שהן יהיו פחות עמוקות משלי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
