סוכן זוטר, מקסימום לבלר

כמו לפני שבוע, הפוסט הזה קשור ליום הזיכרון רק מעצם העובדה שאני כותב אותו במקום לראות משחק של בארסה. אוה, ליונל, אחי גיבור התהילה (ותודה לזיזו על הלינק המרענן).

כן, נו, עזבו אותי מהטקסים החלולים של האחווה השחורה. תנו לי התעלות אמיתית של רגש. יגון, אימה, פורקן, שחרור, אושר. אהבה. 

מחר. במדבר. בטראנס. אינשאללה. בעזרת אלואימא (כבר נתתי לדנג'ה קרדיט? על המונח, על האפירמציות החיוביות, ובכלל... חיבוק. תיהנו בקומזיץ).

טוב, מספיק הסחות? מספיק אנרגיות חיוביות בשביל להבריח את אוכלי הנבלות? חמקתי מתחת לרדאר הרסס? נראה לי שאפשר לגשת לנושא הפוסט.

לפני שבועיים בערך, כשוולווט AKA דבורית, העתיקה את בלוגה לבית-קפה ההוא, החלטתי למחוק את הבלוג שלה מהבלוגרול שלי במקום לעדכן את הכתובת. (כן, אני בטוח שדבורית מורטת מאז את שיער ראשה בתהייה מה קרה לטראפיק שלה, not.)

לא עשיתי את זה רק בגלל האכסניה החדשה - אני היחידי שחושב שיש מן האירוניה בהפיכתה של הבלוגרית הנושכנית (והמחתרתית!) שדיווחה "ממעמקי הביצה" למלכת הביצה? - אלא בעיקר כי נושא הסיקור של הבלוג שלה עניין אותי פחות ופחות. אני בקושי קורא עיתונים. פעם בכמה שבועות אנחנו קונים "הארץ" ביום שישי, ואני מדפדף עליו בזריזות סלקטיבית ומקדיש הכי הרבה זמן לסודוקו. בטלוויזיה אני רואה בעיקר כדורגל, ונמנע כמעט לגמרי מערוצים שמשדרים פרסומות. עד לפני כמה חודשים עוד הייתי משלים את ה"חסר" באינטרנט, באתרים של הארץ וידיעות-נט, אבל לאחרונה אני מרפרף גם שם ומבלה את רוב זמן הגלישה שלי בבלוגים למיניהם - פוליטיים (בעיקר בהתחלה), ביקורת תקשורת, ועם הזמן יותר ויותר בלוגים אישיים שאליהם דווקא לא נמשכתי בהתחלה.

סבך האינטרסים שמתגלם בכל פיסת מידע בתקשורת ה"ממוסדת/ממלכתית/מסחרית" הופך את צריכת המידע הזה למתישה. נמאס לי לנסות לפענח מי ומה מסתתר מאחורי כל ידיעה וכל כתבה. הערבוב בין אקטואליה לצרכנות עוכר שלווה, פשוטו כמשמעו, והמנגנון פשוט להחריד: הפרסומות מציעות מפלט מפתה, נעים ומענג ממועקת החדשות. תמונות של ילדים סודניים מזי-רעב מחד, ומחזיקי עיתונים מפלסטיק ב700 שקל מאידך. בליל מוחלט של עיקר וטפל, שגשוג מלאכותי מול חורבן ממשמש ובא (ודאי? היד רועדת על המקלדת). הר הגעש מרעיד את האדמה, אבל בפומפיי הבורסה שוברת שיאים.

"ומיד אחר כך

בזמן אמת

בגודל טבעי

בצבעים מרהיבים
נעביר פיצוץ גלקטי בליווי רביעיית כלי מיתרים!"

(א.ב.)

ולא רק בישראל. הדיסוננס בין הניסיון לשמר מאזן סטטי לבין ההפרה הגוברת והולכת של האיזון הטבעי יוצרת סדקים לאורך קו השבר.

-יאמנותקאסקפיסטבורגנימתקרנףחיבבועהשכמוך

אולי.

אני לא מרגיש שאני מעודכן פחות. כמו שכתב יהונתן קלינגר (לא מוצא את הפוסט, ובכל מקרה זאת היתה הערת אגב): כשיש משהו חשוב באתרי החדשות אני בדרך כלל מגיע לשם דרך בלוג זה או אחר. היתרון הגדול של הבלוג הוא שהכותב הוא חלק מהסיפור: כמו שכתב חנן, העובדה הזאת משפרת בדרך כלל את האמינות של הדיווח. כשאמיתי סנדי מדווח מבלעין (ומפלורנטין) בבלוג שלו, הוא עושה את זה בשמו ובאתר שלו. מישהו אחר שהיה שם (חייל, נניח) יכול לערער על הדיווח שלו (למשל ש"החיילים היו אלימים במיוחד" כי טיטו צחק עליהם ותקע דגל פלסטיני על המגדל הצה"לי) בתגובה ישירה לפוסט, שתהיה גלויה לעין כל קורא, בצירוף לינקים למידע הסותר. אמיתי יכול אולי למחוק את התגובה הזאת, אבל החייל יכול לפרסם את דבר המחיקה בבלוג שלו, בצירוף תצלום מסך, ואולי אפילו לעשות לו "הפצצת גוגל" שתכפיש את שמו הטוב. באינטרנט, האמינות היא הקלף הכי חזק שלך, כי קשה עד בלתי אפשרי להסתיר פדיחות. לינקקתי באיזשהו פוסט למאמר (בבלוג כמובן) שדיבר על זה... אה, הנה הוא. מעולה, ומלא קישורים מרתקים.

זה יתרון אחד של הבלתי-אמצעיות הבלוגית. היתרון השני נובע גם הוא מהיותו של הכותב חלק מהסיפור - במובן המילולי ביותר, במקרה של בלוגים יומניים/אישיים/חושפניים. היתרון הזה הוא ללמוד מדיווחים מיידיים וישירים בזמן אמת על חוויות של אנשים אחרים.

למה כל כך חשוב שזה יהיה בזמן אמת? אהה, יש לי בשבילכם תשובה מפסיכולוג. דני גילברט מהרווארד, שכתב את הספר ההוא שתרגמתי ("להיתקל באושר"), אומר שאין לנו שום סיכוי לחזות את "העתיד הרגשי" שלנו, משלל סיבות שהוא מכנה "תעתועי ראיית הנולד" (על משקל תעתועי ראייה ואשליות אופטיות): למשל, ההשפעה של הרגשתנו בהווה על ההרגשה החזויה לעתיד (שאותה מכיר כל מי שמזמין במסעדה כשהוא גווע ברעב). אנחנו גם לא ממש מצליחים ללמוד מניסיוננו, כי ההווה משפיע גם על זיכרון העבר. הזיכרון, לדבריו, אינו שומר סרט באורך מלא של חוויות העבר אלא רק סינופסיס כללי ביותר - כמה נקודות מרכזיות שעליהן הוא מתבסס לשחזור החוויה.

הפיתרון היחידי שגילברט מציע, שמאפשר תחזית מדויקת פחות או יותר של הרגשתנו בסיטואציה מסוימת, הוא ללמוד מדיווחים של אחרים, שנמצאים באותה סיטואציה, על הרגשתם תוך כדי החוויות שאנחנו שוקלים. ככל שהדיווח יותר ישיר ומיידי, פחות מעובד וערוך (וגילברט גם מקדיש פרק משעשע להשפעה של ורבליזציה על חוויות), ככה הוא יכול לתת לי מושג מדויק יותר על ההרגשה שתעורר בי עצמי חוויה דומה (בשביל זה צריך, קודם כל, להשתחרר מהאשליה שאני סו פאקינג ספיישל; כך שבסופו של דבר הוא בכל זאת משיק לבודהיזם, הפרופסור החביב מהרווארד). גילברט מדמה את האנושות ל"לווייתן" ההובסיאני, שישה ביליארד זוגות עיניים ואוזניים שיכולים לתקשר זה לזה את החוויות שלהם (אבל גם מֶמים, וזה כבר סיפור לפוסט אחר).

עדי סתיו היה הראשון שעלה על הקשר בין התובנה הזאת לבין בלוגים, כשהצגתי את הספר באייל הקורא. ואכן, בלוגים מאפשרים התרשמות בלתי אמצעית ומיידית במידה שלא היתה כמותה מחוויות והתנסויות של מעגל אנושי רחב ומגוון שלא היה כמותו. את זה התקשורת הממוסדת, עם הנהייה שלה אחרי הקיצוני והחריג בשם הרייטינג, לא מסוגלת לספק כבר מזמן, בדרך כלל (דוגמה לכוח שיש לתקשורת כשהיא "רוצה" קיבלנו לפני שבוע, בעקבות הסרט המזעזע של גיא מרוז ואורלי וילנאי-פדרבוש, אבל למרבה הצער סביר להניח שהעניין ישקע במהרה, למרות ובגלל השטיקים המייקל-מוריים).

טוב שיש לפוסט הזה כותרת - בזכותה נזכרתי שהתכוונתי רק לומר, לפני שנסחפתי לכל ההתפלספות בשמונה הפסקאות האחרונות, שאת עונג שבת שסיפקו לי פעם הארץ והעיר (פחחח) קיבלתי הערב מהקולקטיב, שהעלון השבועי (לא נורא, סולחים ;-) שלו נחת הערב בתיבת הוובסטר שלי (אין לי מנוי לאף בלוג. זונע שכמוני). כבר המלצתי עליהם פעם, ולינקקתי לכמה וכמה מאמרים מרתקים שאליהם הגעתי דרכם. מעניין, משעשע, מעורר מחשבה ופשוט מצחיק. כן, נו, אז לקח לי 280 גיליונות לגלות אותם. מה לעשות, חומרה אנלוגית.

אז הפוסט הזה התחיל בתור המלצה על ניוזלטר, אבל בהולכי בנתיב העקלקל של הגיגים, לינקים וטראקבקים (כושלים בחלקם) שנפרש לאורכו הבנתי פתאום עד כמה קולע השם שאורי ברוכין ואנשי קונספציה נתנו לעלון שלהם. את רוב המלונקקים לעיל לא פגשתי אוף-ליין מעולם, אבל הם ורבים אחרים מעניקים לי הצצות מעניינות, מעשירות ומועילות לעולמותיהם המגוונים.

תודה, חבר'ה.

ויוה לה קולקטיב.