עם או בלי קשר לבלוגדיבייט ביני לבין ריקי, בבלוג תעשו לט גו מתפרסם היום מכתב נוקב לאמא:
החלטנו לכתוב מכתב לכל ההורים (האמהות עוד איכשהו, כי כל האבות בלאי, להזדכות עליהם באפסנאות) שלא מרוצים מהילדים שלהם, שחושבים שהם יותר חכמים מהם או שחושבים שהם יותר בוגרים מהם או שסתם אוהבים להתעמר בהם...
מילים כדורבנות. רק רציתי להעיר שלא כל האבות בלאי, כמו שמוכיח הבלוג החכם והרגיש גם אבא יש רק אחד. כדאי לקרוא את המניפסט ההורי המתהווה של ארנון, ורציתי להפנות את תשומת לבכם במיוחד לפוסט ישן יחסית שלו, שמחבר בין מצב המדינה בכללי למצב ההורות בפרטי. הוא חותם את הפוסט בסרטון הזה, שמלחלח לי את העיניים כל פעם שאני רואה אותו:
[קישור קשיח ליוטיוב, למקרה שישרא יגמגם שוב]
ובנימה אישית ומעשית יותר, הייתי אתמול בפגישה בגן ולדורף, במסגרת ההתארגנות להקים אחד כזה במושב השכן אלינו. כשההורים נכנסו לגן, אמא אחת הסתובבה בין הצעצועים הפשוטים והמעטים ואמרה "נורא עצוב פה, זה כמו גן בשואה". נכון, לא היה שם שום דבר נוצץ או מבריק, אבל כשהגננות התחילו לשיר התמלא החדר אור וחום.
אני לא חותם בלאנקו על עיקרי האמונה האנתרופוסופית, וגם לא מתיימר להבין אותם עד הסוף, אבל נראה לי נכון שילדים צריכים חום וקשב יותר משהם צריכים גירויים והפעלות. בכל אופן, כשהאלטרנטיבה היחידה היא מעון ממלכתי - שבו מושיבים ילדים בני שנתיים לצייר את דגל המדינה במסגרת "הנושא החודשי" לקראת יום העצמאות, ומביאים להם פעם בשבוע חיה מפוחדת בכלוב כדי ללטף ו"ללמוד" עליה (במסגרת חוג העשרה שנקרא 'חיה בטבע', שימו לב מאיזה גיל מתחילה מכבסת המילים) - אני מעדיף בלי צל של ספק שהילדה שלי תשהה בעולם-חלום של גמדים ופיות ותתחבר בצורה חווייתית למחזורי הטבע.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
