סוכן זוטר, מקסימום לבלר

הילדה קיבלה במתנה DVD בשם שוּרוּם זוּרוּם שיצא לפני שנה, עם עיבודים "עדכניים" לשירי הילדים ה"מופלאים" של מרים ילן שטקליס (וגם את חלק ב' שנקרא אצו רצו גמדים). היא מרותקת ומבקשת לראות ערב אחרי ערב, אבל המרמיטה ואני מתפתלים בצד. בשתי מילים מאופקות: לא התלהבנו.

העיבודים אכן סבירים ולא מדובר בתת-רמה כמו כמה דברים אחרים שראינו, בהשתתפות ילדים שנראו כאילו הלקו אותם כדי שישירו או שחקנים שראו להם את המונה דופק בעיניים, אבל המרמיטה חוטפת קריזה מההבעות המתיילדות והחיוכים המעושים של השחקנים/זמרים, מההעמדה חסרת ההשראה של השירים ובאופן כללי מה"זלזול באינטליגנציה של הילדים". אני לעומתה מתחרפן מהקונספט הכללי, וליתר דיוק מההתעסקות הבלתי פוסקת בזמן, שעונים, מדידת זמנים, עמידה בזמנים... הבנתם את העיקרון.

העלילה מתרכזת סביב חנותו של שען, שבין שיר לשיר מלמד את דמויות הילדים לקרוא שעון ועל הדרך פותר להם את הבעיות הרגשיות. הדיאלוגים כוללים שימוש חוזר ונשנה עד מיאוס בחרוז "למהר" ו"לאחר" ובביטוי "בדי-בדיוק" (בדיוק שבע, או שמונה, או כל שעה אחרת שמראה השעון הרוגז והעייף), לצד הברקות בנוסח "כמה זמן כבר לוקח להתקלח? חמש דקות; עוד דקה להתנגב. צ'יק-צ'ק ואתה בחוץ" (בהקדמה ל"הסבון בכה מאוד"). ואני שואל, למה? למה ילדים רכים - על העטיפה כתוב "לגילאי 2-8" אבל התקשינו להאמין שילדים מעל גיל 4 יגלו עניין - צריכים ללמוד לחיות לפי שעון? המרמיטונת לא מתקלחת בחמש דקות אלא בעשרים, או שתיים-עשרה או חמישים, ומי בכלל סופר; היא קמה בבוקר כי היא מתעוררת או כי הגיע הזמן לגן ולא כי השעון מראה שבע. לא מספיק שהמבוגרים טרודים הרבה יותר מדי בעניינים של למהר ולאחר? צריך לדחוף את זה גם לילדים, לקצוב ולהשחית את תפיסת הזמן הרציפה והאידילית שלהם?

גררר, בקיצור 

לא פלא שהמרמיטונת כבר שאלה אותי פעם אחרי האמבטיה, "מה השעה?" מרוב הלם עניתי לה. בפעם הבאה אגיד "שעה טובה" או "בדיוק השעה הנכונה". זה לדעתי כל מה שצריך לעניין אותה בשלב זה.

מצד שני, את הבית האחרון ב"ידידי טנטן", שבו הילד מפיל את האשמה במעשים הרעים שלו על החבר הדמיוני, השמיטו. (אפרופו הדיון על צנזורה תקינה-פוליטית בספרות ילדים.) זה כנראה נושא מורכב מדי לעולם הבארביות הוורדרד והרדוד שמציג המוצר הבורגני הזה.

והקלטת הזאת עוד קיבלה ביקורות טובות כשיצאה. אני עוד זוכר את ההשתפכויות כמה היא מגניבה ומושקעת (דוגמא אקראית)... טוב, מושקעת היא כן.

וכדי שלא יגידו שאני יודע רק למתוח ביקורת כמו כל סמולני, הנה כמה דוידים שאהבנו:

• גם אני רוצה חיבוק - יהודית רביץ. חינני, נעים, ומדבר לפעוטות בגובה העיניים. שירים משעשעים (וגם עצובים) בביצועים רציניים. הופק עם ילדים מהסביבה הקרובה ורואים שהם נהנו מהתהליך. אנחנו נהנינו מהתוצאה עד שהדיסק נשרט למוות.

• החברים של הקרנף - אבנר שטראוס. את אבנר שטראוס אני עוד זוכר לטובה מהופעות במרתף 10 אפוף-העשן שבמרכז הכרמל, בימי הוודקה-תפוזים האכזריים. כאן הוא, יחד עם להקה חשמלית ודין-דין אביב, מביא את רוח הנעורים האנרכית שלו גם לדור הבא. שירים משעשעים, נוגעים ללב ותקינים פוליטית במובן הטוב, מלווים באנימציה מקסימה. יכול להיות שאני אהבתי את הדיסק הזה יותר משאר בני המשפחה, אבל גם את הילדה הוא ריתק לכמה וכמה צפיות.

• קרנבל החיות- קובי מידן (קריינות). פנינה לא צפויה. נקנה בסופרפארם ב10 או 20 ₪, מתוך מחשבה שאם לא יועיל לא יזיק, והפך ללהיט הבית לתקופה ארוכה. המוסיקה החביבה של סן-סאנס מלווה במופע בובות יפהפה ומלא דמיון בהפקה ספרדית (?) עם קריינות נעימה, קצת מתחנחנת אך לא מתיילדת, של קובי מידן.

• כמו גדולים - אריק איינשטיין. סתאאאם, לא ממליץ בכלל. הקלטת הזאת זכתה אמנם למעמד קלאסי, אבל לי היא עולה על העצבים. הומור הסלפסטיק האלים של שיסל לא מתאים לילדים רכים לדעתי, ויש שם כמה קטעים שמפחידים את הפרטית שלנו עד בכי, כולל ההופעה הביזארית של יוסף המספר. גם הקטע עם הקוסם שתוקע חרב בראש של האסיסטנט מיותר בעיניי, וכך גם ההמנון המיליטריסטי "במדינת הגמדים" (את "אדון שוקו" זיכיתי בינתיים מאשמת גזענות). ועוד לא דיברתי על הפרסום ה"סמוי" למוצרי תלמה שצצים "במקרה" בכל מיני קטעים. (עוד על פרסומות בקלטות לילדים.)

בכל מקרה, כדאי להעיף מבט מדי פעם מה הילדים רואים בטלוויזיה, לפחות כל עוד הם בגיל שאפשר לכוון את התפתחות הטעם שלהם. ובכלל, מרבה טלוויזיה מרבה טמטום וכל הממעיט הרי זה משובח. זה נכון לכל הגילאים, ועל אחת כמה וכמה לגיל הרך.

[הנושא החם: שביתה כוללת במערכת החינוך. הממ...]