בתקופה שסביב לידת המרמיטונת חרשתי לא מעט את אתר החינוך הביתי וההורות ה"אלטרנטיבית" באופן טבעי. קראתי שם המון דפים עם המון דעות בהמון נושאים, קרובים יותר או פחות לליבי ולרוחי. לא הסכמתי עם כל מה שקראתי שם, ואפילו לא עם הרוב, אבל אימצתי בשתי ידיים את הנחת היסוד והרוח המכוננת של האתר:
כל תחום והיבט בהורות יכול וראוי להיות פתוח לבדיקה נוספת, למחשבה שנייה, לתובנה רעננה ולשיקול דעת עצמאי.
ההתלהבות הראשונית מהאתר נרגעה כמו כל דבר, אבל לפעמים בזמן האחרון, כשאני ממצה את הבלוגים והפורומים, אני קופץ לבאופן לבדוק מה חדש. כמעט תמיד אני מוצא משהו מסקרן או ביזארי מספיק לקריאה, לפעמים אני מגחך ולפעמים אני מהנהן (ולפעמים שניהם לסירוגין). אבל מדי פעם אני נתקל בדף שרוח האתר נושבת בו במלוא יפעתה. דף שמזכיר לי למה בכלל נכנסתי להרפתקת ההורות הזאת, ואיך אני רוצה להתנהל בה.
דף כזה הוא ללמד סקרנות, דיון קצר שמוקדש במידה רבה למה שצריך לעשות (ולא לעשות) כדי לא להרוג את הסקרנות של ילדים. קריאה מומלצת לכל הורה לדעתי, בין אם הוא מגדל את הילד במנשא או בחדר משלו, בחינוך ביתי או בגן ממלכתי. בין השאר אפשר לקרוא שם את פניני החוכמה של יונת שרון החדה כתער, ממייסדי האתר, ושאר התרשמויות, רעיונות, ותובנות.
Read without prejudice.
כמה ציטוטים נבחרים, או "גריינים" בבאופנית:
אני מסכימה שאי-אפשר ללמד סקרנות, וגם אין צורך - אנחנו חיות סקרניות מטבענו (אם כי כמובן שיש הבדלים בין אנשים במידת הסקרנות שלהם).מה שכן אפשר לעשות זה לטפח את הסקרנות, או לדכא אותה. ולדעתי שלושת הדברים שחשובים ביותר לטיפוח הסקרנות הם חופש, בטחון, ואהבה.
ההתערבות המתמדת שלנו מייצרת 'רעש' ומציפה את הילד "בעניין" רגעי, חיצוני, שאין לו באמת קשר פנימי ואוטנטי. כך הילד מרגעיו הראשונים בעולם מופרע ע"י גירויים אנושיים אשר מוציאים אותו כל הזמן מריכוז ולא מאפשרים לו להגיע לכל עניין מתוך מקום פנימי, אלא במקום זאת, מסיתים אותו כל הזמן לראות משהו, לשמוע להתעניין בדברים שאנו יוזמים עבורו ובכך לא מאפשרים לסקרנות ולעניין האמיתי (הפנימי) מקום.
באינטראקציה שלנו עם ילד אנחנו מלמדים אותו באופן מתמיד למה לשים לב, למה לייחס חשיבות וממה להתעלם. רוב האנשים מלמדים את ילדיהם להתעלם מרוב הדברים ולהתמקד רק ב"חשובים" שבהם.
עם ובלי קשר, מחשבה שעלתה בי במהלך האמבטיה הנסיכותית הערב: מכירים את החרוזים המטופשים והמדליקים האלה של יובל המבולבל, שילדים כל כך אוהבים?
אז בעצם, כל הורה עם אוצר מילים מינימלי יכול להפיק מרגליות משעשעות לא פחות, אם הוא רק ירשה לעצמו להשתטות קצת (ויש אפילו כאלה שחושבות שזה סקסי). גם אם אין בזה הרבה יותר ערך תזונתי, לפחות קיבלנו מציאות קצת פחות מתוּוכת ויותר אותנטית. צחוק של ילדים זה כזה דבר מקסים, למה להשאיר אותו לטלוויזיה?
רגע, מחשבה שעלתה זה עתה במערכת: אני לא זוכר שראיתי ילדים עד גיל 3-4 צוחקים מול הטלוויזיה, גם כשהתוכנית אמורה להצחיק. בדרך כלל יש להם הבעות מאוד רציניות, על גבול הבעתה.
טוב, עכשיו אני חייב למצוא את הווידיאו הזה...
אה, פרסטו!
ועוד קטנה, קצת בסתירה לקודמת אבל החיים מלאים סתירות: בהמשך לחיפוש אחר DVD סבירים לילדים, אני שמח להמליץ על המחזמר בנצי של "התיאטרון שלנו",* הפקה איכותית עם מוזיקה של יהודית רביץ בניחוחות סיקסטיז מובהקים (שיר אחד אפילו נשמע קצת כמו Aquarius, למילים "פיל נולד צבעוני ומיוחד"; קבלו את המשיח ההיפי!).
שירו איתי:
להיות שונה זה מיוחד!
* אפילו ראינו בלייב את העיבוד שלהם ל"דירה להשכיר". הצגה אמיתית עם תפאורה ותאורה, משחק ושירה בלי פלייבקים. המרמיטונת ישבה בפה פעור כל ההצגה. הלאה החזיר הגזען! תחי אחוות הנשים והפשטות מרצון! מוות לפסטיגל!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
