סוכן זוטר, מקסימום לבלר

לפני יומיים התחלתי לכתוב עוד פוסט על הורות, בהמשך לקודם, ונתקעתי באמצע:

האם זה אסקפיזם לכתוב שוב על אבהות, בימים של הפרות זכויות-אדם מסיביות מכל עבר? הייתכן שבלוג המאגיה והמחאה מתברגן? הפוך, גוטה. מכל מעשי האמנות, הקסם והאקטיביזם שפתוחים בפני, שום דבר לא נראה לי מורכב, מופלא או חשוב כמו גידול דור העתיד. מה גם שזאת המוטיבציה הכי גדולה שיש לנסות לדאוג שיהיה לה עתיד ראוי למחייה. איך? בקטנה.

אז הנה עוד חופן הרהורי הורות.

אחת ההאשמות הרווחות כלפי הורים מהזן המקרב/אלטרנטיבי/זורם/באופני/עיקרון-הרצפי, או איך שלא קוראים לגישה שאני דוגל בה, היא עניין היעדר הגבולות, או "כניעה לרצון הילד". אני לא אוהב את הטרמינולוגיה המלחמתית וגם לא את הראייה הלוחמנית, כאילו האופציות הן כפייה או כניעה. ציינתי לא מזמן את ההשתאות שלנו לנוכח יכולת ההתנסחות וההנמקה של הילדה, הרהיטות המחשבתית והמילולית שבה היא מסבירה מה היא רוצה ומה לא, ולמה. פתאום עלה בדעתי שאולי היכולת הזאת התפתחה פשוט כי נתַנו לה מקום, כי במקום הנחתות שרירותיות ("כי ככה אני אמרתי!") נקטנו גישה של דיאלוג, הסברה והסכמה הדדית. ועשינו את זה עוד לפני שהיא למדה לדבר, מתוך אמונה (שהוכיחה את עצמה) שהיא מבינה.

זה דורש נכונות גם מצד ההורה להיות בצד המוותר לפעמים. לא להתעקש רק לשם ההתעקשות, מתוך רצון לאכוף משמעת או לבסס את ההיררכיה המשפחתית ("כי אני קובע!"). כל היררכיה תהיה יציבה הרבה יותר אם תתבסס על כבוד ולא על מאזן אימה. אפשר לוותר לילד בנושאים שאינם חיוניים באמת, גם אחרי ויכוח, בלי לחשוש שהוא יפרש את זה כחולשה - כל עוד לא מציגים את הוויתור ככניעה אלא כהשתכנעות. בכלל, אם לא נכנסים למאבקי כוח, לא צריך לחשוש מהפגנת חולשה. יחס גורר יחס, וכבוד לילד גורר כבוד מהילד.

זה לא אומר שאין גבולות, או שהכל נתון למשא-ומתן. אבל גם אם אוכפים את הסמכות ההורית, אפשר לעשות את זה בלי לרמוס את הכבוד של הילד. נדמה לי שכבר כתבתי פעם איך נטרלתי מאבקים על כסא הבטיחות במכונית בעזרת שתי דקות של שעשוע או הסחת דעת עם צעצוע. לפעמים גם זה לא עוזר - למשל כשאני עומד על דעתי לעשות לה אמבטיה שנראית לי נחוצה בעליל למרות שהיא גמורה מעייפות, מסרבת בבכי ולא מוכנה להקשיב. אז השבוע זה קרה, ולא הצלחתי להרגיע אותה במידה שתעצור את הבכי-

כאן התכוונתי לכתוב איך למרות שכפיתי עליה אמבטיה, בכל זאת כיבדתי את ההתנגדות שלה: בזה שלא נאטמתי ולא התעלמתי, ובטח שלא כעסתי עליה שהיא מתנגדת. המשכתי להסביר שצריך ואין ברירה ואני מבין שלא בא לה, ובעיקר הכלתי את הרגשות שלה. הכלתי, הכלה, להכיל. איזה פועל משומש לעייפה, ואיזו אמנות זנוחה ונשכחת. להכיל את הרגשות של הילד לא אומר בהכרח לפייס, ובטח שלא לנסות לשנות את הרגשות האלה או להעמיד פנים שהם לא קיימים. זאת פעולה שכולה פאסיביות, קבלה והשלמה. למרות ש"בפועל" אמבטיה היתה.

והיא כנראה הרגישה את זה, כי תוך כדי האמבטיה היא הפסיקה לבכות.

או, עכשיו זה נכתב לי בקלות, אחרי ששלשום גרסתי חצץ על כל מילה. לפני יומיים הרגשתי שאני מכביר מילים על תיאוריות שכבר עסקתי בהן, אבל מאז קרה משהו מופלא (חוץ מקרב הגבורה של בארסה) שנתן לי רוח גבית ליישם ולקדם את גישת ההבשלה הטבעית:

הילדה ביקשה לישון לבד, וגם עשתה את זה.

קצת רקע, להבהרת גודל המאורע: לקראת לידת המרמיטונת נחשפתי לעולם המופלא של המיטה המשפחתית. המרמיטה התלהבה פחות, ובהתחלה עוד ניסינו להשכיב את הילדה בעריסה לצד המיטה, אם כי לרוב היא לא נשארה שם אחרי ההנקה הראשונה. היה פשוט הרבה יותר פרקטי ומתבקש להירדם איתה על הציצי מאשר לקום להחזיר אותה. כשהמרמיטונת התחילה לזחול ולהתהפך פירקנו את רגלי המיטה שלנו והנחנו את הקרש והמזרון על הרצפה, עם שטיחים וכריות מסביב. גם מיטת-הכלוב המפוארת שקיבלנו והקמנו לה אחרי כמה חודשים נשארה מיותמת לרוב, הפכה למקום אחסון מועדף לבגדים ושמיכות ולבסוף קופלה והוחזרה אחר כבוד. במקומה קנינו מיטת יחיד פשוטה, חתכנו לה את הרגליים לגובה המתאים והצמדנו אותה למיטה הזוגית. המרמיטונת הורדמה שם לרוב, אם כי לעתים קרובות מצאה את דרכה אל אמצע המיטה הזוגית, בעיקר בלילות החורף הקרים.

המיינסטרים, כצפוי מהמיינסטרים, הגיב בחשש וחרדה. בין השאר הזהירו אותנו שהיא לא תסכים לצאת מהמיטה שלנו. עניתי שלדעתי דווקא הבסיס המוצק והבטוח יאפשר לה לצאת לדרך עצמאית עם פחות פחדים וחסכים* ונעניתי ב"חכֵה חכֵה" המתנשא והקונפורמיסטי.

אז הנה, חיכיתי. בסבלנות ובהנאה. למרות שלפעמים היא בעטה בי במיטה. למרות שהסקס עבר לספה. לפני כמה חודשים המרמיטונת קיבלה מיטת נוער בירושה מבת-דודה. הצבנו אותה בחדר "שלה" (חדר המשחקים), שם היא שימשה בעיקר את הבובות.

אתמול בצהריים, בלי שום עידוד או הצעה מצידנו, הילדה ביקשה פתאום לישון "במיטה שלה עם הבובות". ביקשה ועשתה. הקטע המדהים אף יותר היה שהבקשה חזרה על עצמה גם בערב. והיא גם נרדמה בקלות, ואפילו לא רצתה שאמא תשכב לידה. היא ישנה במיטה נפרדת בחדר נפרד כל הלילה, ורק בחמש בבוקר באה "להתפנק" לפי הנוהל הרגיל.

בת שנתיים ושמונה, למקרה שתהיתם.

אז כן, ב-ר-ו-ר שהיא עילוי שלא נראה כמוהו מעולם. היא הרי הבת שלי

וברור שהיא עוד תחזור למיטה שלנו הרבה פעמים, והדרך להיפרדות עוד ארוכה (למרבה השמחה; גם ככה זה צבט לנו בלב).

אבל לדעתי יש כאן עדות מרהיבה להצלחה של הגישה שמאפשרת לילד להבשיל בקצב שלו. שוב ושוב ושוב אני נוכח שמילוי הצרכים של הילד וכיבוד רצונותיו לא יוצרים ילד מפונק ותלותי אלא להפך. ילד שמרגיש בטוח באהבה של הקרובים אליו לא ידרוש מהם הוכחות אינסופיות לאהבה הזאת. ילד שלא מצרים את צעדיו ירגיש בטוח לחקור ולגלות את העולם בכוחות עצמו. ילד שמקשיבים לו ירגיש פחות צורך לצעוק ולצרוח. זה נראה לי טריוויאלי עד עלבון כמעט, ובכל זאת מתכווצת לי הבטן למראה כל כך הרבה ילדים (דוגמאות אקראיות) שההורים שלהם לא הפנימו (עדיין?) את המשוואה הפשוטה הזאת.

אל תאיצו בילדים שלכם להיפרד. אל תזדרזו לבגר אותם.  יהיו לכם מספיק שנים לתהות למה הם לא באים לבקר. תנו להם לגדול בקצב שלהם, וסמכו על האבולוציה שתעשה את השאר.

* דע מה שתשיב לאזהרות מפני "פינוק" כמו נשיאה על הידיים, הנקה לפי דרישה וכיו"ב.