סוכן זוטר, מקסימום לבלר

הולכת ונלחצת לי החוצה הבנה שאין בעצם הבדל בין קווי היסוד של החתירה למה שנקרא "הארה" ואלה של הורות בריאה.

בתגובה לפוסט הקודם, אסתי כתבה:

"יש רק שיטת חינוך אחת ויחידה בה אני דוגלת והיא דוגמא אישית. וזה הכל."

כתבתי בתגובה שכמו שהיא מציגה את זה, זה נשמע מאוד פשוט. אז למה לרוב זה כל כך קשה? ואז נזכרתי שכבר היה לנו את הוויכוח הזה, כשאני כתבתי אלפי מילים על ההיתכנות של מסעות למצבי תודעה אחרים ובחזרה, ואסתי כתבה:

"[...]האמת היא תמיד הרבה יותר פשוטה וגם יותר פשוט להגיע אליה. השאלה היא אם יש לאנשים את האומץ להיות פשוטים. להיות הם וזה מה שיש ואין יותר מזה."

והרי זה הפרדוקס של הארה: שאפשר לתאר אותה בהרחבה על דרך השלילה - מה שהיא לא - וגם את הדרך אליה אפשר לתאר בעיקר על דרך השלילה - בין אם זה הקליפות של הקבלה, סמסרה של הבודהיסטים או undoing yourself כמו שקרא לזה כריסטופר הייאט. את מה שהארה היא כן אפשר לתאר רק במונחים ערטילאיים כמו "פשוט להיות" (או שמא "פשוט לא להיות").

טוב, נשבעתי שזה יהיה פוסט קצר כי צריך גם לעבוד מתישהו. האמור לעיל בנוגע להארה נכון גם לגבי גישת ההורות שעליה כתבתי: "פשוט להיות" עם הילד, בלי להגביל ובלי להפעיל אותו. הבעיה היא שזה "פשוט" רק למי שמרגיש בטוח, שלם ומאושר עם עצמו. ורובנו, מה לעשות, "מקולקלים". איפשהו בילדות שלנו איבדנו את השלמות והביטחון האלה, את הקשר הישיר והאינטואיטיבי עם הטבע/הרצון האמיתי שלנו, ודרושה עבודה קשה ומסובכת לפני שהדברים האלה יחזרו להיות "פשוטים" גם בפועל, ולא רק בתאוריה. כל העבודה המאגית, The Great Work, מיועדת בדיוק כדי לשכוח את הדברים המיותרים שלמדנו, בשאיפה למצוא את האמת שקבורה מתחתיהם, שאותה תמיד ידענו אבל שכחנו. ושוב אני מתאר את זה במונחים שליליים.

והנה היום נתקלתי בפוסט של דולי גולדנברג, בבלוג הסיפור האמיתי והמזעזע של..., שמנסה לתאר את התהליך הזה במונחים חיוביים, בהשראת תורת המוסר של אריסטו. הפוסט מדבר על היחסים עם עצמי ועם החברה, ולא מוזכרים בו ילדים, אבל כל מה שדולי כתבה צלצל לי נכון גם לגידול ילדים.