סוכן זוטר, מקסימום לבלר

כמו אפי פוקס, שניסח את המודעה לעיל, גם לי אין כוח לכתוב שוב (ושוב ושוב) עד כמה חוק סינון אתרי אינטרנט שעבר היום בקריאה ראשונה הוא חוק חשוך ומסוכן. מה גם שזה רק אחד בסדרה של חוקים שהוצעו או עברו לאחרונה, ששואפים להפוך את המדינה לגננת של האזרחים, או לאבא גדול וקשוח כמו האלוהים של ש"ס.

אבל אני לא מרגיש שאפשר לעבור על זה לסדר היום. אז רק כמה עובדות, כדי לסבר את האוזן, כמו שאומרים:

1. כבר היום פועלת מערכת שמציעה תכני אינטרנט "כשרים". קוראים לה רימון. מי שחרד מפני תועבה באינטרנט שלו יכול להתחבר אליה. גם ספקיות האינטרנט, או לפחות חלקן, מציעות כבר היום סינון אתרים לכל המעוניין.

2. הצעת החוק שעברה היום קובעת שסינון אתרים יהיה ברירת מחדל. כלומר: הסינון ייכפה על כולם פרט למי שיבקש לבטל אותו. הצעה אחרת, שקראה לחייב את ספקיות האינטרנט לספק מידע ללקוחותיהן על סכנות האינטרנט, להציע סינון אתרים ולאפשר ללקוחות לבחור אם הם רוצים בו, נדחתה אתמול. המסקנה המתבקשת היא שש"ס מעוניינת ברשימה של צרכני פורנו כדי לשלוט בקהל הבוחרים שלה, צאן מרעיתם של הרבנים, שבו הבושה מפני חשיפה היא עדיין נשק אפקטיבי.

 (אני אישית, ברגע שהחוק יעבור, אודיע לספקית שלי שאני לא מעוניין בשום חסימה, ומצידי שיפרסמו בשלטי חוצות באיילון שאני צורך פורנו. ואם הילדה שלי, כשתגדל, תיתקל בסרט פורנו, אני אסביר לה שזה מנותק מהמציאות בערך כמו... סרטים הוליוודיים.)

3. רשתות שיתוף הקבצים גם ככה לא כפופות לשום חוק, ואפשר למצוא בהן בקלות פורנו פדופילי, למשל. החוק הזה לא ימנע מילדים שמחפשים אינטרנט פורנו למצוא אותו. הם כבר ימצאו דרכים לעקוף אותו. הוא רק יוריד אותם עוד יותר למחתרת, ירחיק אותם עוד יותר מהישג ידם של הורים ומחנכים. בערך כמו המצב עם מריחואנה בימינו. הדבר היחיד שהוא ימנע (אולי) הוא היתקלות אקראית באתרים פורנוגרפיים בעת חיפוש בגוגל. ואת זה כל הורה יכול לעשות במחשב שלו בשני קליקים פשוטים.

4. לידיעת הפמיניסטיות הפנאטיות בנוסח חנה בית הלחמי: החפצת האישה לא מתחילה בפורנו ולא נגמרת בפורנו. אפשר להפיץ תפיסת מיניות מעוותת גם בלי לחשוף בדל ציץ. מספיק לראות חמש דקות מטלנובלה או הפסקת פרסומות אחת כדי להבין את זה.

(אני מקווה רק שתבינו את גודל האיוולת כשיתחילו לצנזר אתרי חינוך מיני, אתרים שעוסקים בהטרדה והתעללות מינית ואתרים של ארגונים הומו-לסביים, למשל. כי הרי זה לא ייגמר בפורנו.)

אבלים וכואבים:

גל מור בYNET מנסה להזכיר שלא מדובר רק בפורנו, אלא בחופש הביטוי (והטוקבקים ברובם מעוררים חלחלה, בהנחה שלא כולם שתולים של ש"ס.)

יהונתן קלינגר חושף את השקרים של דובר שר התקשורת.

וגם גל מור באותו עניין, הפעם בבלוג שלו; בתגובות מתפתח דיון מעניין על השלכות נוספות של החוק.

זיו פוגטש קורא להחשיך את האינטרנט ביום קבלת החוק (וקורא למצביעי העבודה לדפוק את הראש בקיר. בזאת אני נשבע - לעולם לא עוד, זאת היתה התפלקות חד פעמית.)

טליק קורא לחברי הכנסת להשאיר להורים את החינוך של הילדים שלהם ותוהה מה הם מבינים בכלל בתחומים שעליהם הם מצביעים.

יובל דרור מפרסם את כתובות האימייל של חברי הכנסת שהצביעו בעד החוק (וכדאי לקרוא גם את התגובות, למשל זאת).

שלי יחימוביץ', אחת מעשרים הצדיקים בסדום שהצביעו נגד.

אהוד קינן מחדד את הנקודות הבעייתיות בחוק בשפה פשוטה וברורה. 

חנן כהן מציע לשכור לוביסטים מקצוענים שיודעים את חוקי המשחק הפוליטי [המחליא] הזה.

ירדן לוינסקי אפוקליפטי ומעלה מהאוב את רוחו של אורוול.

ואני חוזר ואומר - לא אורוול, אלא הקסלי! הרי לא מדובר ב"אח גדול" דיקטטורי, אלא במהלך דמוקרטי בתמיכת ההמון הנבער והמבולבל, שרוצה שמישהו יציל אותו מעצמו ומחופש המידע המבלבל והמפחיד הזה. כל ההורים ההיסטריים שמתנערים מאחריות ומצפים שמישהו "יציל את הילדים" שלהם, כל הכבשים שמתחננות שמישהו יעשה בשבילם סדר במציאות הכאוטית - אתם במו ידיכם נותנים לצנזורים ולפנאטים את הכוח לשלוט בכם.

איך אמר מוריסון?

You're all nothing but a bunch of slaves!

נו, זאת היתה אמורה להיות הערה קצרה ונהיה פה לייב-בלוגינג. לפחות אני יודע סוף סוף איזה שיר לבחור לסיום.