סוכן זוטר, מקסימום לבלר

הפוסט הזה פורסם שלשום לזמן קצר. אם הספקתם לקרוא אותו אז, אתם פטורים. בכל מקרה הוא ידבר בעיקר לקוראים שמכירים את הספר "הצלם" (The Simulacra)* מאת פיליפ ק. דיק. (השאר מוזמנים לקרוא שוב את הפוסט הקודם, בטח יש משהו שפספסתם.)

אולי זה בגלל חופש פורים, אבל איכשהו יצא שהילדה שלנו ראתה "הקרקס של רינת" בערוץ הופ פעמיים בימים האחרונים. וככה זה נשמע:

רינת: "אני מריונטה, כמה נחמד להיות מריונטה." (או משהו בסגנון)

אמא (נכנסת הביתה): "זאת רינת?"

אבא: "כן, רינת התת"

אמא: "כל השירים שלה נשמעים אותו דבר." (מסתכלת על הטלוויזיה) "וגם אותן תנועות."

אבא: "גם הפנים שלה לא משתנות."

ואז הבנתי. רינת היא הצֶלֶם. בובה בלונדינית (המרמיטה: "היא ממש לא בלונדינית"; בשיר הזה היא דווקא לבשה פיאה בלונדינית) שמתוכנתת לבדר את הילדים בליווי שלל צבעים תזזיתיים ושירים מפלסטיק, להדביק אותם לטלוויזיה ועל הדרך להחדיר למוחם... להחדיר למוחם מה? אולי הייתי צריך להישאר לראות את התוכנית עד הסוף, אבל הציטוט לעיל משיר המריונטה כבר לא מבשר טובות לדעתי.

(תוספת מאוחרת: הנה רמז למסרים שילדים לומדים בכספומט של רינת.)

באמת הרבה יותר חסכוני להתחיל עם הילדים קודם.

(*טוב, מסתבר שבספר דווקא הבעל של הנשיאה הוא הצֶלֶם.)