בסך הכל חיפשתי שקית ריקה, לזרוק אליה את תכולת סל הניירות המסריח מאפר וזרע חמוץ. ומצאתי שקית שהיתה בה רק חתיכת נייר אחת. וחתיכת הנייר הזאת התגלתה כשריד מהדירה הקודמת שלנו - שיר שגזרתי פעם מהעיתון ותליתי במגנט על ארון.
עכשיו, אני לא חובב שירה דגול, למרות שאני כותב לפעמים בשורות קצרות. אבל משהו בשיר הזה הלם בי. בכל שורה ובכל מילה (רק על אֱלֹהִים הייתי מוותר אולי). והוא עדיין הולם בי. אולי אפילו יותר.
קוראים לו "השקרים הקטנים האלה", והמשורר מזדהה בכינוי פ. קול. רק עכשיו, כשקראתי את השיר שוב באתר שלו, התברר שהוא התפרסם בעיתון בדיוק ביום שבו עברתי לגור עם המרמיטה. הו, הסמליות. הו, האירוניה.
אני מעתיק לפה את ההתחלה. אבל זה כלום, לכו לקרוא את השיר המלא אצלו באתר.
הַשְּקָרִים הַקְּטַנִּים הָאֵלֶּה,
הָאֱמֶת הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת.
הַדְּבָרִים שֶכָּל לַיְלָה, בְּאֵלֶם
כְּשֶהַנֶּפֶש הִיא עִיר-פְּרָזוֹת
נִבְעָטִים כְּחָתוּל בַּדֶּלֶת
אַךְ שָבִים
וְשֹוֹרְטִים עַזּוֹת.
הַנָּשִים שֶנָּתְנוּ אֶת עַצְמָן נוֹאָשוֹת
וּבָכוּ, כִּי אַתָּה לֹא אָהַבְתָּ.
הָאָשָם שֶנָּשַם וְהִפְתִּיעַ לִנְשוֹת
חוֹב כָּבֵד שֶאַף פַּעַם לֹא חַבְתָּ.
וְאוֹתוֹ הַ"לָּמָּה, לָמָּה?" שֶל הַבְּדוֹד בְּתוֹךְ הַצַּוְתָּא,
שֶל עֵירֹם שֶהוּא רַק כְּסוּת לְמַה שֶּפְּנִימָה, בַּמַּחְשָךְ
שֶמִּתַּחַת לָעוֹר, שֶאוֹרֵב וְנֵעוֹר, שֶבָּרַחְתָּ מִמֶּנּוּ וְשַבְתָּ,
עוֹקֵד אֶל דִּמְעוֹתֶיהָ, בֵּין הָאַיִל וְהַסְּבַךְ,
בַּחֹשֶךְ, אֶת גּוּפְךָ, אֶת יְחִידְךָ אֲשֶר רָעַבְתָּ.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
