בלילה אני חולם שוב שאני ברייב.
הפעם בחוצות עיר ויקטוריאנית, ובבוקר החוגגים מתערבבים ביוממים שמחכים לאוטובוסים (לונדון?). לא שאני שומע מוזיקה, אבל אני יודע שאני ברייב, והפעם האווירה דווקא נעימה.
(בניגוד לרייב בחלום מלפני שבועיים, שהתרחש בבית-הספר של The Wall, בחללים דחוסים ומעיקים, ולרוב אורכו ניסיתי למצוא דרך לצאת ולחלץ גם את הילדה בין אנשים ששיחקו פריזבי עם דרקונים מתנפחים, ואחר כך ניסינו עם המרמיטה להתגנב עם המזוודות למטוס שיוציא אותנו משם, ובסוף סיבוב במכונית ברחובות ורשה, סביב בריכה עם מי טורקיז מרהיבים.)
ניר ואני ועוד מישהו מגלגלים ג'וינט באורך מטר בערך, ובדיוק כשאנחנו מדליקים אותו עוברת ברחוב משטרה (כנראה אכן לונדון, לפי הניידת ).
אנחנו מתחילים לרוץ. השלישי הלא-מזוהה רץ עם הג'וינט ביד, ובסוף גם הג'וינט נופל וגם תופסים אותו (אותנו?).
מוקדם בבוקר, אבל כבר לא בחלום, אני בבית-כנסת, למרות שאחרי הבר-מצווה הקודמת (בכותל) נשבעתי שזה היה הטקס היהודי האחרון שהשתתפתי בו. כשאני נכנס המתפללים שקועים בשירה נלהבת של מזמור שמתאר איזה גדול יש לאלוהים של היהודים, האל הכי חזק בשכונה שרמס ומעך והשפיל וכבש וירש את כל הגויים.
אני מוצא תירוץ לקפוץ הביתה וחוזר אחרי שעה, כשמתחילה העלייה לתורה. השבעתי אותם שלא יקראו לי ("חבל, בשעה כזאת של הבוקר, אתם לא יכולים לדעת איזה מזמור יצא לי מהפה בטעות" שיווה שיווה שיווה שיווה אום נאמה שיוואיה).
החזן מזמר ברוב רגש טקסט שהוא למעשה רשימת כללי היגיינה מלפני 3000 שנה (תפתחו ויקרא י"א ותראו). לי זה מזכיר פקודות מטכ"ל לרס"ר המטבח, שזכו משום מה למעמד של כתבי קודש. שורה של גברים קודרים עטופים שחור-לבן עולים לבמה וממלמלים ברכות מתאפסות מתרפסות לאבא'לה שבשמיים. חתן הבר-מצווה דווקא מתרגש ושר בקול דק ויפה. לא הצלחתי לעקוב אחרי הטקסט או למצוא מראה מקום. הפטרת "פרה אדומה". משהו על דוד שרצה לבנות את בית-המקדש.
ההתרגשות היחידה נרשמת כשהחברים של החתן החמוד מטווחים אותו בסוכריות. הכל חמור-סבר, מאופק, רשמי ומילולי. טקס חניכה? חניכה לדת של עורכדינים אולי.
באיזשהו שלב המרמיטונת פורצת מעזרת הנשים ורוצה את אבא. אני מושיב אותה עלי ומחבק אותה חזק. בהתרסה אילמת כלפי האבא הנוקשה, המרוחק והיהיר, האב שמכה את ילדיו ואת ילדי השכנים, האל תאב הכבוד והצייתנות העיוורת שהדת העגומה הזאת סוגדת לו. בל יהא חלקי עמכם, עבדי יהוה.