אם לא הייתי מכירה את עצמי הייתי חושבת שירדתי מהפסים, אבל האמת היא שאף פעם לא הייתי על הקווים.
כך שבעצם עפ"י התאוריה המפוקפקת הזו אין לי לאן לרדת ואם בכל זאת אני טועה אז אין מעבר חצייה.
ערב אחד התחלתי לשמוע קולות. קולות - קולות ולא של פיראוס.
זה היה בעיצומה של התעלסות. כשבקול נמוך וללא עוררין שזה אכן קולו שמעתי את הדבר הבא:
אני הגבר האחרון שמזיין אותך.
אני הגבר האחרון.
את מבינה?
מבינה?
יותר נכון יהיה לומר שנדהמתי!
נדהמתי מהאמירה ומהקביעה הנחרצת הזו. ואחרי התדהמה, עברו בי גלים גלים של התרגשות בלי שליטה.
אחרי שהדלקנו סיגריה כדי להתגבר על ההתנשפות..אמרתי לו שמאוד התרגשתי ממה שהוא אמר.
"ממה בדיוק"? הוא שאל.
מזה שאמרת שאתה הגבר האחרון שמזיין אותי.
פצצה בסדר גודל שנפלה על ההירושימה התפוצצה בתשובתו:
אבל אני לא אמרתי דבר כזה.
מה זאת אומרת לא אמרת? אני שמעתי אותך. זה היה בקולך, אתה אמרת ואני לא ממציאה את זה.
ואני אומר לך שלא אמרתי את זה.
אם מקודם נדהמתי...מרגע זה נפלתי. מזל שהיינו על המיטה.
רגע מה הולך כאן?
ברור לי שמולי אדם שעל אף היותו לא קונבנציולי הוא יציב ושפוי ולא מתחבא מאחורי שום אמירה.
ויחד עם זאת ברור לי ששמעתי את המילים האלה ללא צל של ספק ובקולו.
נניח שזה היה בראש שלי והמצאתי את זה. אז למה נדהמתי?
אני לא עד כדי כך מתוחכמת, גם להמציא וגם להיות מופתעת מההמצאה.
ואם המצאתי אז מה יש לי לשאול את עצמי אם אני מבינה?
וזה העביר אותי לנניח הבא שאמרתי לו שהוא אולי אמר את הדברים ממעמקים שנשמעים כמילים
אבל לא נזכרים ככאלה...זה לא שיכנע אותו...
והנניח הנוסף שהעליתי שזה היה מסר.
מסר שלא שייך לזמן ולמקום אלא למפגש הפאטלי בין נשמות מסויימות.
"טוב, אז לכי תבדקי מי מלאך תורן היום"....ושנינו נפלנו מצחוק.
צחוק, צחוק... אבל אני שמעתי.
השאלה היא מי דיבר? ומי אמר?
שאלה שנותרה בלי תשובה.
ולעניין האמירה לכשעצמה: אני הגבר האחרון שלך...
אולי באמת הגיע הזמן.
THE LAST BRICK IN THE WALL
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: