צרוב ברגש

התמכרתי לאמריקן איידול. מעולם לא ראיתי את התוכנית לפני כן, וזוהי העונה העשירית שלה.

מידי פעם הצצתי, אבל לא אהבתי מה שראיתי. נוצץ מידי, ומזויף מידי, אמריקאי מידי במובן הרע של המילה.

אבל איכשהו השנה נתפסתי. התאים לי להתמכר למשהו ועכשיו אני עמוק בפנים. אוהבת את השופטים, אוהבת את ההצגה הגדולה מהחיים הזו, את המקצוענות האניסופית שלהם, לא מסוגלת להסתכל כבר על צביקי הדר וחבר מרעיו, הכל נראה לי עלוב כל כך פה.

טו מייק איי לונג סטורי שורט יש לי כמובן פייבוריטים. הפייבוריטית הבת היא מאפרת מניו ג'רזי. איטלקיה. יש לה קול שמרעיד את אמות הסיפים והיא מתהדרת בשם הקצרצר והקליט פיה. מתחילת דרכה בתוכנית, האודישן הראשון, ואחר כך כל סבב הניפויים שעברו המועמדים, היא הייתה מתמודדת חזקה. כפי שג'יי לו המאממת אמרה לה you are the total package, דהיינו, גם יפה גם אופה. ואכן, פיה הרעידה את אמות הסיפים והלבבות בביצועים מדוייקים של בלדות קורעות, ולא פיספסה אף פעם. אבל, כפי שאנחנו למדים, החיים אינם צפויים. בתוכנית האחרונה ביום חמישי שעבר, פיה הגיעה ל

bottom three, ואחרי רגעים מותחים וחסרי נשימה, מצאה את עצמה מחוץ לתחרות משום שאמריקה לא סימסה עבורה מספיק.

בהיותה מלכה הבחורה החזיקה את עצמה יפה על הבמה, אבל מה ששבר אותי ממש היה הרגע שבו ראו בעיניים שלה את התדהמה שהייתה אמיתית לחלוטין, תדהמה שהשתקפה גם בעיניהם של המתמודדים האחרים וכן, אפילו של השופטים (מילה על סטיבן טיילר. הבנאדם בן 64. כמות האלכוהול, הסמים, הקטינות, והעצמות ששבר מרקיעות שחקים, ועדיין הוא נראה כמו מין חייזר תבוני שירד לכדור הארץ לעשות טוב לכל בני האנוש, משהו בו כובש לי את הלב לגמרי.) התדהמה הזו חתכה את ליבי הרך כחמאה כמו סכין קהה. התדהמה הזו הייתה גם התדהמה האישית שלי, כי גם אני כמו פיה האממת, נופיתי אך זה לא מזמן מחיים של אנשים. והתדהמה הזו היא הפער הבלתי נתפס בין מה שחשבת שהולך להיות, בין מהלך של חיים שדמיינת קדימה, אפילו במובן של שנים, ובין מה שקורה בשניה אחת אלימה. ניפוץ, ניתוץ, קריעה. וכך, בשיטת האלימינציה אני מתהלכת לי בעולם הזה. הלוחות הטקטוניים של הזמן שזזו עם רעידת האדמה הפרטית שלי עדיין לא חזרו למקומם. צונאמי שלם של רגשות הציף וממשיך להציף אותי. כעס, תדהמה, בוז, חמלה, אהבה, רגשות קשים ואהבה שוב.

ובמקביל יש את רגשות האפירמציה. קבלה ואישור של החיים שלי כמו שהם. רגשות הודיה עצומים לאנשים שמקיפים אותי. משפטים שאמרו לי וממשיכים להגיד לי שמחזקים אותי. האהבה העצומה שניתנה לי הזכות לחוות אותה כל יום. איזו ברכה.

אבל כן, עדיין, בלילות שחורים, ואפילו בימים בהירים, תדהמת הניפוי תופסת אותי לא מוכנה, אפטר שוקס קטנים ובינוניים מרעידים את הדי.נ.אי שלי, גורמים לי לשנות את נקודת המבט שלי, לשאול שאלות.

אדם חכם שאמרתי לו לא מזמן שנשבר לי הלב אמר לי, אולי עדיף לב שבור מ"לבבי התרגל לעצמו ומונה במתינות דפיקותיו." וכן, נכון. יש משהו בחזרה הכפויה הזו לגיל 16, של התרסקות הלב שמעוררת את הכל, יש ברכה בזעזוע, יש ברכה בניקיון יסודי של עצמי הפנימי. יש.

היום אני בת 42. גיל מוזר קצת. מנין השנים והימים הוא בעצם רק כסות לאותה אני שהיא בת חמש, ובת שש עשרה וכבר גם בת חמישים ושישים, עם רעידות האדמה, ועם השלווה, ועם המון אהבה (כמה קיטש בנאדם יכול להכניס במשפט אחד? אני עושה ניסיון.) גם פה אני חוגגת, כי הבנתי בחודשים האחרונים יותר מתמיד שיש לי כמה וכמה בתים. בית של המשפחה. בית של החברים, ובית של עצמי, וזה גם פה. בבלוג.