צרוב ברגש

בזמנו מסך ריק של מחשב, דהיינו הדף הלבן של הבלוג, הבתולי, שמחכה שאקליד עליו מילים, הפחיד אותי פחות, או הרתיע פחות מדף ריק של מחברת שמחכה למילים שיכתבו עליו על ידי.

אבל עכשיו התקיעות היא כללית. הדבר היחיד שאני עוד מסוגלת לכתוב הוא מיילים. לכן חשבתי שאם אכתוב ספר, אולי זה פשוט יהיה ספר של חלופת מיילים. הפלגתי כבר בדמיונות איך אהיה להיט מטורף, הספר יצעד שבועות, ואולי חודשים בראש מצעדי הבסט סלרס בעולם. יתרגמו אותו לכל השפות, וחברת גוגל תעניק לי מיליונים, אחרי שקידמתי, ועוד דרך אמנות! את הג'ימייל שלהם.

בפנטזיות תמיד הייתי חזקה, אממה, שבזמן האחרון מתגשמות לי כמה, וזה כבר לא צחוק. ממש מתגשמות, כולל לפרטי פרטים של דברים שנראו מגוחכים בזמנו, כך שאני כבר במוד של be careful what you wish for. מצד שני, גם כשמה שחלמתי עליו תכלס קורה בשטח, הוא קורה אחרת ממה שדמיינתי. כלומר, העובדות דומות, אבל התחושות שלי במציאות שונות מהתחושות הנחלמות. הכמיהות הן פתאום אחרות, הפנטזיה מתכופפת במציאות בצורה אחרת, וזה נורא מעניין.

לצערי כי רב, לחלום ולפנטז במשך שנים על גבי שנים על כתיבה והוצאת ספר/תסריט/מחזה לא יגשימו לי את החלום.

לשבת על התחת, להזיע, לקלל, לשמוח, לכתוב ולמחוק, לערוך, לתת לאנשים לקרוא ולהתאכזב ממה שהם אומרים לי, לתת לאנשים לקרוא ולשמוח מהתגובות, לכתוב שוב, לזרוק לפח, להתקע ושוב להתחיל, ולקרוע את התחת - דווקא כן. אז עד שלא אחבר את החלומות עם התחת הישוב על הכסא והעבודה השחורה והשוחקת, אל תחפשו על המדפים את "הג'ימייל שאהב אותי" מאת ד.רורית. כשיהיה אפשר לחפש, בי שור שאודיע ובריש גליי.