היפ. בדרכים

פעם, לפני הרבה הרבה שנים, שלחו אותי למבחנים פסיכומשהו.  רק אני והפסיכולוגית.  ודף לבן באמצע.  ועוד עשרים אנשים.  ואני יושב מולה, והיא אומרת לי 'צייר לי איש'.  החוורתי.  המונח 'מאותגר ציורית' עושה איתי חסד.  אני וציור זה בערך כמו הפועל רמת גן וכדורגל.  סטיבן הוקינגס וריצה.  דובי גל ותחרות יופי.  אבל ממילא כבר התעוררתי, וגם ככה כבר פיספסתי את ארוחת הבוקר, אז ציירתי.  ציירתי את הציור היחידי שאני יודע לצייר.  איש מקלות:

והפסיכולוגית מסתכלת ומחייכת.  היא בטח חושבת שאני צוחק איתה.  נו, שיהיה.  ואז היא אומרת לי 'ועכשיו, צייר לי איש בעבודה'.  בקור רוח של אחד שכבר אין לו מה להפסיד, לקחתי את העיפרון ובנונשלנטיות סובבתי את הדף שיהיה לי נוח, ככה בזוית, וציירתי.  ציירתי את הציור היחידי שאני יודע לצייר.  איש מקלות.  הפעם הוספתי לו קו אחד ארוך.  קראתי לזה 'הגנן':

מכל העשרים ואחד אנשים שהיו שם, אני התקבלתי לעבודה.  אלוהים יודע איך.  ולמה בכלל אני מספר את זה?  כי כששוטטתי בישרא נתקלתי בזה.  ולרגע שכחתי שאני מוגבל, ולרגע רציתי גם.  אז ניסיתי.  וזה מה שיצא:

אני חושב שזה הגיע לי.  יש דברים שאסור לי לעשות.  ציור זה אחד מהם. 

אה - שנה מצוינת לכל מי שעובר פה.  וגם למי שלא.  אני זוכר שאני צריך עוד איזה פוסט ממקודם - הוא יבוא.  לאט לאט. לא סתם הכותרת שם היתה 'פוסט בהמשכים'.