כשהייתי ילד, לפני שנתיים שלוש בערך, הייתי תולעת ספרים. יותר נכון חוברות. קראתי הרבה חוברות. בעיקר באנגלית. עוד לפני אפילו שממש הבנתי אנגלית. וכשסיימתי לקרוא, החבאתי אותן במקומות הכי סודיים שיש. רק זה חסר לי - שאמא שלי תמצא את ה Playboy וה Penthouse שהשד זוכר מאיפה השגתי אותן. אז חלק מהן החבאתי בלול תרנגולות של סבא שלי, שמה מאחורה מתחת לארגזי עץ. חלק החבאתי מאחורי בלוני הגז, איפה שהיו קורי עכביש כ א ל ה גדולים, שרק אני העזתי להתקרב אליהם. אחת נעלתי בקופסא שאבא שלי הביא לי. נו, כי היה שם מקום רק לאחת. ואחת שמתי מתחת למזרון של אח שלי. שאם כבר מוצאים - שיחשבו שזה שלו. כשהייתי ילד, לא היו מיליון ערוצים בטלוויזיה, ויעל בר זהר לא פיתתה בפרסומות. בעצם, כשהייתי ילד, יעל בר זהר עוד לא נולדה. בעצם עוד בכלל לא היו פרסומות בטלוויזיה. אבל היתה פרסומת אחת בקולנוע, של בחורה ערומה, שכתבה על הקיר באמבטיה 'אני אוהבת אותך צבי גוטשטיין'. אין לי מושג למה היתה הפרסומת הזו. אבל היה לה חזה כזה מהאגדות. מהאגדות שקראתי בחוברות, זותומרת. וכולם חייכו. גם המבוגרים. כשהייתי ילד נסענו לטיולים של הנוער העובד והלומד כדי להיות עם הבנות בלילה. ואולי להצליח להציץ להן דרך האוהל. בגלל זה לא הלכנו לצופים. כי אצלהם זה היה בנים לחוד ובנות לחוד. ואנחנו לא פראיירים אנחנו. והיום, היום, אדושם ישמור, בכל בלוג TV מזורגג אפשר לראות הכל. הכל כולל הכל. (אני חושב שאני צריך קוצב לב חדש). לא פלא שהילדים של היום בקושי יודעים לקרוא. (אין לי מושג מה קרה פה עם כל העדכונים. בטח לא קראתי את כל הוראות ההפעלה. צ'טער).
הקוראת נמש מתבקשת לא להאמין לכלום.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
