שמריה:
בשכונה שבה גדלתי, דוד שלום היה הדבר הכי קרוב למלך. עד ליום בו הוא נעלם.
דוד שלום הוא בעצם הזיכרון הראשון שיש לי. ילד בן שלוש ואיש זקן, בן שלושים, אולי. הוא בא לקחת אותי מגן שולה, והרים אותי גבוה גבוה על הכתפיים. כל הילדים הסתכלו בקנאה. רק איציק התחבא בארגז משחקים. כי דקה קודם, הוא דפק לי משאית צעצוע בראש. ועכשיו הוא פחד. אבל אני לא הלשנתי. אף פעם. כמו שהרבה שנים אחר כך, לא הלשנתי על דודי, שזרק שקית מים על אריה הזקן, ולא סיפרתי לאף אחד על מה שדינה והתאומים גדי וגידי עשו מאחורי העץ הגדול, בפינה, ליד המכולת של חזי. ובטח שלא סיפרתי לאמא שראיתי את אבא וסימונה מתחבקים בבית הקפה של רפי.
כולם נתנו כבוד לדוד שלום. בשכונה אליה המשטרה פחדה להיכנס בלי תאום מראש, דוד שלום היה הכל. הוא היה השופט במריבות בין אנשים, והוא היה זה שקבע את החוקים. הסיפורים אומרים שהוא גם זה שהעניש, אבל את זה אף אחד לא יודע בוודאות. דוד שלום גר בבית הישן, מעבר לעיקול, בדרך לבית הכנסת, צמוד למספרה של תקווה, זו שיודעת הכל. לדלת בבית הישן היו צירים חלודים וחורקים, מנעול עתיק בלי מפתח וחלונות בלי ווילונות. ואת דוד שלום תמיד אפשר היה למצוא שם, יושב בחצר עם כוס קפה וסיגריה, עם עיניים עצומות ותלתלים שחורים.
עד שהוא נעלם.
חודשיים אחר כך אמא אמרה לי - 'שמריה, לך תגיד שלום לדודה שולמית', ואני בכלל לא ידעתי שיש לי דודה, בטח שלא שולמית. דפקתי בשקט על הדלת. קול חלש אמר לי להיכנס. דודה שולמית שכבה במיטה, מכוסה בשמיכה כבדה. 'דודה שולמית', שאלתי, 'למה יש לך אף כל כך גדול?', 'כדי להריח יותר טוב, אחייני הריחני', היא מלמלה בשקט. 'ודודה – למה יש לך גבות כל כך גדולות?', 'כדי שהתלתלים לא יפלו לי על העיניים, אחייני המתוק', היא ענתה לי בקול חלש. 'ודודה, למה יש לך גרוגרת כל גדו...'.
הצלצולים באוזניים נעלמו אחרי יומיים. אבל הלחי שלי נשארה אדומה עוד שבועיים שלמים אחר כך.
מאז, בבית שלנו, דודה שולמית היא הדבר הכי קרוב למלכה.
היום דודה שולמית כבר זקנה. בת שישים, אולי. היא משתמשת במקל הליכה, והגב שלה כפוף, התלתלים שלה כבר האפירו, והמון קמטים מכסים את הפנים שלה. רק החזה נשאר עגול ויפה כמו אז, בפעם הראשונה שראיתי אותה.
(מתוך עלילות שמריה בשכונה)
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
