הכל נזיל. לרגע אחד אתה חושב שיש לך הכל, ובשני - כלום.
אזכרה כמו כל האזכרות. ודווקא בכניסה לבית הקברות סבתא שלי נראית חיה מתמיד. מרימה ראש, צועדת בין המצבות. מזהה את הקברים של ההורים שלה, ושל ההורים של סבא שלי, חתן השמחה. אבא שלי לוחש אותיות נשמה, והקול שלו נבלע במנגינה צועקת של חזן-שנקנה-בכסף, מהקצה השני של בית הקברות. פחות ופחות אנשים מגיעים בכל שנה. והטיול המסורתי בין המצבות מתארך יותר ויותר.
שבת בצהריים. גן השעשועים שבקצה המושבה, נטוש. כמעט. איש ואישה עם העתיד מאחוריהם, יושבים על ספסל עץ שבור, מפצחים גרעינים, מסתכלים לשמים ושותקים. היא לובשת שמלה שחורה שמצליחה בקושי להסתיר הריסות של חזה שאם רק יתנו לו, יפול לרצפה. הוא עם חולצה פרחונית פתוחה, שיער שחור ותספורת א-לה אלי אוחנה בימיו הטובים. למטה בחול, כבר גדלו להן שתי ערימות לא קטנות של קליפות. הם יושבים ושותקים. אחר כך יקומו, ילכו בלי לדבר, יפצחו גרעינים וירקו את הקליפות הצידה.
אני אוהב להסתכל על אנשים. בעיקר אלה שנראים כאילו הם חיים בשולי הדרך. לא בתחרות. כל קמט מסתיר סיפור. לפעמים אני מקנא בהם. בלי הרבה חלומות, בלי הרבה אכזבות.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
