היפ. בדרכים

כבר רמזתי בעבר שאין לי חוש ריח.  כלומר הוא קיים, אבל מאוד מנוון.  אני יודע את זה כבר שנים.  גם חוש הטעם שלי די צולע.  אני חושב ששני החושים האלה באים ביחד, במין צימוד מוזר.  נסו לעצום עיניים, לסתום את האף, ולשתות מיץ תפוזים ומיץ פטל.  כנראה שלא תרגישו בהבדל.  לצערי, דרך אגב, למרות חוש הטעם הלקוי, אני די בררן באוכל.  כנראה בגלל שאנחנו אוכלים עם העיניים.  האסתטיקה של האוכל.  דגים לדוגמא: אני לא מסוגל לאכול אוכל שמסתכל עלי.

החוסר הזה בחושי הריח והטעם מעלה בי שאלות.  אולי הטבע פיצה אותי בחושים חדים אחרים?  אולי אני חייב את הראיה החדה שלי לליקוי בחוש הטעם?  ואולי יש לי שמיעה של חתול, בגלל שיש לי חוש ריח של ציפור?  לצערי, התשובה שלילית.  שאר החושים שלי הם כנראה נורמלים לחלוטין.  אבל השאלה הזו מעוררת מחשבות אחרות: אילו דברים אני כן ארצה לחוות בחושים שיש לי?  האם יש משהו מיוחד שארצה לראות?  או אולי מרקם מסוים שארצה לגעת בו?  ומה עם שמיעה? שמיעה זה קל:

קול שלא ארצה לשמוע יותר הוא קול תאונה - הבום הזה, והשקט אחרי.  והצעדים.  והצילצולים באוזניים.  ושוב השקט הזה.

הצליל היחידי שלא ארצה להפסיק לשמוע הוא את תפרחת החיתולים הקטנה שלי לוחשת 'אבא'... 'אבא'.  זה הצליל הקסום מכולם.  תמיד, וכל הזמן.

(קראתי פעם, ואני לא זוכר איפה, פוסט דומה ברוחו, והוא התאים לי כמו כפפה ליד - אז מי שלא תהיה - תודה)

ובתשובה למי שתהה לגבי הפוסט הלא ברור שם למטה, אני אצטט את ג'ון צ'רטון קולינס:

"Half of our mistakes in life arise from thinking when we ought to feel, and feeling when we ought to think"

ההיפ.