היפ. בדרכים

פארק הירקון.  נשכבתי על הדשא, פתחתי עיניים, הסתכלתי למעלה.  היו שמיים כחולים כחולים, ועננים לבנים לבנים.  מהר מאוד נזרקתי שנים אחורה.  המון שנים ותמונה אחת.

שגית היתה שכנה שלי.  היו לה את העיניים הכי ירוקות שאני מכיר, היה לה שיער ארוך, ג'ינג'י בהיר, והיו לה ניצנים של חזה.

בתמונה אנחנו בשדה, שוכבים על הגב, צמודים, עיניים מביטות למעלה, הידיים משולבות מאחורי העורף.  מסתכלים.  לא מדברים.  רוח.  העננים זזים לאט.  נותנים אשליה כאילו אנחנו זזים, והם נשארים במקום.  השיער שלה עף ברוח, כיסה לי את העיניים.  צחקנו.  חיבקנו.  למחרת המשפחה שלה עברה למושב אחר.

מאז לא ראיתי את שגית יותר.  עד היום גם לא נזכרתי בה יותר מידי.  תחנה בדרך.  הצטלבות חד פעמית, שנראתה כל כך משמעותית אז.  ועכשיו היא צרובה בזכרון בתור תמונה.  אחת.

בפוסט הקודם אוטומי שאלה אם השנים ביחד לא מיסמסו קצת את התחושות, הקהו את הרגשות.  השאלה זרקה אותי למחשבות אחרות.  על זמן, על פרופורציות, ועל זמניות.  האם הזמן הוא מוחלט או יחסי? למה הזמן משכיח, וכמה זמן לוקח לשכוח? כמה זמן צריך כדי להתרגל למישהו, ולמה בכלל להתרגל?  למה מה שכל כך משמעותי היום, זניח מחר?  ומה לעזאזל יש בו בזמן, שאנחנו תולים בו תקוות כל כך גדולות?

זמן.  המימד הרביעי.

הפיסיקה רואה בזמן כעוד ציר במרחב.  הזמן הוא המרחק בין שני ארועים.  וכל ארוע מאופיין בארבע קואורדינטות, (x, y, z, t).  זו פיסיקה.  זה מדע.  זו לא התשובה.

ניוטון אמר שהזמן הוא מוחלט.  הוא קיים באופן בלתי תלוי במאורעות המתרחשים בו.  הכל קורה מסביבו.  לייבניץ, לעומת זאת, טען שהזמן מהווה רק אוסף יחסים זמניים, (מוקדם ומאוחר, עכשיו וקודם), והוא אינו ישות בפני עצמו.  זה באמת משנה?  לא לי.

"אין האדם יורד פעמיים באותו הנהר" - את זה קבע כבר הרקליטוס, במאה החמישית לפני הספירה.  לא הנהר הוא אותו הנהר, ולא האדם אותו האדם.  הזמן עשה את שלו.  אנחנו פונקציה התלויה בזמן.  קצת עצוב.  אם נגיע דקה מאוחר מידי הכל יהיה שונה.  לעולם לא נדע מה היה קורה אם...

ואם לא הייתי פוגש באותה בחורה שטלטלה לי את החיים, מה אז?  איפה הייתי היום?  כנראה באותו המקום, רק הרבה יותר עיוור.

"איזה שעון מצחיק!" העירה עליסה בהציצה מעבר לכתפו של הכובען, "הוא מראה את היום בחודש, אך לא מגלה מה השעה!". 

"ולמה שיגלה?", רטן הכובען, "האם השעון שלך מגלה לך מה השנה?"

"ודאי שלא," ענתה עליסה בלא שום היסוס, "אבל זה רק מפני שהוא נשאר באותה השנה המון המון זמן". 

"ובדיוק כך הדבר גם בשעון שלי", אמר הכובען.

עליסה חשה עצמה תוהה ונבוכה עד מאוד.  הערתו זו של הכובען נשמעה חסרת כל משמעות, אף על פי שנאמרה בלשון בני האדם.

"לא כל כך הבנתי", אמרה באדיבות ככל שיכלה.

"ודאי שלא הבנת", אמר הכובען והנהן בראשו בבוז, "אין לי ספק שמעולם גם לא דיברת אל הזמן!"

"אולי לא", אמרה עליסה בזהירות, "אבל אני יודעת שאני צריכה לפעמים לנקוב אותו בשיעורים ובתרגילים".

"הא! עכשיו הכל ברור", אמר הכובען, "הוא לא סובל שנוקבים אותו. אבל אילו היית קצת יותר נחמדה אליו, הוא היה עושה בשעון כמעט כל מה שהיית מבקשת ממנו.  נאמר למשל שהשעה היא שמונה בבוקר, שעת התחלת הלימודים.  כל שעליך לעשות הוא ללחוש ססמא לזמן - ומיד אצים מסתובבים המחוגים כהרף עין! אחת וחצי.  זמן ארוחת הצהריים!"...

"זה יהיה עצום, כמובן", אמרה עליסה בקול מהורהר, "אבל מצד שני, אני לא אהיה אז רעבה, נכון?"

"אולי לא בהתחלה", אמר הכובען, "אבל תוכלי לעצור את הזמן באחת וחצי כל כמה שתרצי".

(עליסה בארץ הפלאות, קרול לואיס).