היפ. בדרכים

ישרא מתערבב, ישרא רועד.  האבק עולה למעלה וקצת מקשה על הראיה.

אנשים אמיתיים, יומנים פיקטיווים.  יומנים אמיתיים, ודמויות פיקטיוויות.

יומן זה מילים. לפעמים צילומים. אולי גם ציורים. כל אחד בוחר לעצמו.  וכל אחד מאיתנו בוחר את מי לקרוא.

היומן הוא חלק בפאזל, ולא להפך.  אני נקשר למילים.  לפעמים גם לאנשים שמאחוריהן. 

מן תמימות של ילדים שבוטחים בזרים. מיד. בלי פילטרים. 

צעד אחורה.  האבק ישקע.  הראות תהיה בהירה יותר.

את הציניות אני משאיר לחיים מחוץ לישרא. החיים זה לא כאן.

אז התמימות לא תאבד, אין חשש.

'שלום לתמימות / למדתי גם אני לשקר / לא יקרה לי דבר / אחרי שאמות / אין בסוף עולם אחר'

(שלום לתמימות - רונית שחר)

למה בכלל התעסקתי עם כל זה? כי -

ניקח לדוגמא בחורה.

עור חלק חלק. בלי אף שערה.

עיניים חתוליות, מבט חכם.

רגליים ארוכות. מתחילות פה, נגמרות שם.

שיער חום בהיר. בקוקו אסוף.

חזה קטן. זקוף. אפילו חצוף.

צוואר ארוך. על הצוואר - צעיף לתפארת.

מתחת לצעיף, הס פן תעיר. שוכנת גרוגרת.

שיט. אסון,

זו לא גיברת, זה אדון.

(הגזמתי? אולי. אבל הונאה היא הונאה. וכשמשחקים בלב זה כואב).

וזהו.