הנושא החם של ישרא הפעם הוא יום שלם על החיים שלנו בגיל שלנו , חלקי 2.
זתומרת בשבילי , גיל 8 + .
כשהייתי בת 8 החיים שלי היו שונים לגמרי , מין הסתם .
הייתי ילדה קטנה , ילדותית , מכוערת (;
האמת, לא הרבה דברים זכורים לי מהתקופה של כיתה ב' ,
אבל יש יום אחד שאני בחיים לא אשכח .
וזה היום שבו הודיעו לי שאני עומדת להיות אחות גדולה. (:
כמה חודשים קודם , הלכנו לירושלים , לבקר בכותל ,
ואני כתבתי בפתק ששמתי שם שאני מאוד מאוד רוצה שיהיה לי אח קטן .
הבטחתי שאם ה' יגשים לי את המשאלה שלי, [זאת היתה תקופה שהאמנתי קצת יותר D: ]
אני אעזור להורים שלי לטפל בו ולדאוג לו , כמה שאני יכולה . [דבר שאני מקיימת עד היום . P: ]
ובאמת , כמה חודשים לאחר מכן, ההורים שלי הקפיצו אותי ואת אחותי הגדולה [אז , בת 12]
לסבתא , ולא ממש הסבירו לנו למה אנחנו נשארות שם לבד, או לאן בדיוק הם הולכים .
יום שלם שלא הצלחנו לתפוס אותם בטלפונים, והיינו נורא מודאגות .
[ניראלי , כן..? אל תשכחו שהייתי רק בת 8. ויש לי נטייה לעוות זכרונות D: ]
בכל מקרה , מאוחר באותו ערב הם באו לקחת אותנו הביתה ,
הושיבו אותנו בסלון, ואבא אמר "אמא בהריון" . ככה , בלי הקדמות.
ואמא הוסיפה "עומד להיות לכן אח קטן" .
ואני , הייתי מאושרת .
עד היום אני כזאת . יש לי את האח הכי מדהים שהייתי יכולה לבקש .
ואני לא אומרת את זה כי הוא אח שלי . אני אומרת את זה , כי הוא באמת כזה .
היום, הוא בן 8 וחצי . בוגר לגילו , חכם . מתוק , מצחיק . הבנאדם שאני הכי אוהבת בעולם הזה .
ואני כותבת את הפוסט הזה , והדמעות , מההתרגשות , לא מפסיקות לרדת.
ואני פשוט לא יכולה להסביר את זה.
והנה , סתם כדי שיהיה לכם מושג על איזה מתוק אני מדברת -
בזמן האחרון נוכחתי לגלות , שמשפחה זה דבר מדהים .
דבר שנותן כוחות, דבר נורא חשוב , שהרבה מאוד פעמים ,
אני פשוט וויתרתי על זה .
לא רציתי לשתף , הרגשתי שאני מסוגלת להסתדר לבד ,
'יש לי את החברות שלי' , תמיד חשבתי לעצמי , 'והן מבינות הרבה יותר' .
אז נכון , עדיין יש לי חברות .
אבל תמיד כיף שאפשר לשתף את המשפחה שלך ,
שהם האנשים היחידים בעולם שתמיד ירצו אך ורק בטובתך ,
ולקבל עצה טובה מהם . זה מדהים , תנסו את זה (;
גם התחלתי להסתדר כ"כ טוב עם אחותי .
ממש לשתף אותה באמת בדברים שקורים לי .
וזה מרגיש כ"כ טוב.. (:
[לא מצאתי תמונה שממש כולנו שם, כולל אבא , אז אני יסתפק בזאת. D: ]
בכלל , הדברים עכשיו מתחילים להסתדר , פחות או יותר .
אני מתחילה להבין איפה אני עומדת , ומה אני מרגישה .
פחות סודות , שזה כבר הקלה מטורפת .
כאילו , כ"כ פחדתי לספר , כ"כ פחדתי מה יחשבו ,
ונוכחתי לגלות , שאנשים מבינים הרבה יותר ממה שציפיתי .
אמא שלי מבינה אותי .
יש לי חבר , ולאמא שלי אין בעיה עם זה .
היא לא אוהבת את העובדה , אבל היא סומכת עליי.
מי היה מאמין?
בטח שלא אני . P;
אז זהו . המצב עכשיו ,
מתחיל קצת להתבהר .
וזה הזמן להגיד תודה ,
לכל מי שהיה פה בשבילי ,
כשהמצב לא היה משהו , בלשון המעטה .
פוסטי ואיב , אני פשוט לא יודעת ,
וגם ממש לא רוצה לדעת ,
מה הייתי עושה בלעדיכן.
אני אוהבת אותכן. (:
ממ. חפרתי? (;
סאפ . 3>