טוסט לומדת לעוף

כיף לי. כיף לי וטוב לי.

אתם מכירים את תחושת האושר הזאת שמנסה לא להיבלע מרוב תחושות האחרות ואתם כאילו מרגישים שאין לכם מקום לעוד דברים להרגיש? תחושת האושר, המרחב, החופשיות. אני מרגישה כל כך חופשיה, אפילו שכשאני יושבת משועשעת בשיעור עברית טיפוסי לגמרי, אני מאושרת וחופשייה! אני חושבת שתחושת האושר תלויה לחלוטין בתחושת החופשיות, משהו מודגם לחלוטין וקצת נדוש, משהו תלותי. כשאני חושבת על זה, הפוסטים האחרונים כל כך מאושרים, מאושרים בצורה כמעט מזויפת. אני מאושרת עד כדי כך שאני משתדלת לא לשמוע חדשות רק כדי לא להתבאס, או עד כדי כך שאני כל הזמן מחבקת אנשים שגורמים לי להיות שמחה, או עד כדי כך שכשאני חושבת על מחשבות מזעזעות כמו שבת אולפנע עובר בי מן קול מרושע שעושה "מוחעחעחעחע" ואני אפילו לא מתחילה לבכות! אני מאושרת.

אני מאושרת, ושומעת בפעם המליון את כל הפסקול של סוס פרא (Spirit: Stallion of the Cimarron), באמת אלבום אדיר, שעושה אותי עוד יותר מאושרת, וחופשייה, מה שגם כל הסרט מדבר על חופשיות וזה די מתאים לי עכשיו. אז אנשים, קנו את האלבום הזה (לאלבום כזה אדיר לא מתאים להופיע ברשימת ההורדות שלכם באמיול!), היו שמחים, מאושרים וחופשיים ותכתבו פוסט מאושר.

אוהבת, ממש אוהבת, וגם מאושרת וחופשייה, ואוהבת,

טוסט.