נטמנת בתוכו שלמות.
כשהגשם יורד עלי בכל הכוח, כאילו מנסה להתגרות בי ולשאול אותי כמה זמן אני עוד יכולה להחזיק מעמד, ואני עם מכנס די קצר וחותלות עם פסים נחמדים ואולסטאר בצבע שחור על גבול האפור, ואני עם חולצה די קצרה למרות שלא ממש וכל השיער שלי נרטב ואני קופצת לתוך שלוליות ואני מרגישה את המים מטביעים לי את הגרביים ואני שומעת את הטיפות החזקות נופלות על הבלון האדום שקשור לי לתיק למרות שאין לי יום הולדת ואני ועוד מישהו מחליטים לשבת בחוץ כי זה ממש אדיר לשבת בחוץ בגשם כשכולם מסתכלים מה אנחנו עושים ואחרי כמה זמן נכנסים לבפנים ואני מפזרת מלא בוץ בפנים וחושבת על איזה סיפור הזוי שקרה בבית ספר הקודם שלא הנחנו למורה להיכנס לכיתה ומשהו יותר הזוי שקרה לפני ממש הרבה זמן כשהחלון בכיתה היה "קפיץ", ניתן לקפיצה, כששמענו את המורה נכנסת לבניין ומישהי עיקבה את המורה תוך כדי שכולנו יצאנו מהחלון, אני מרגישה את התחושות הנהדרות האלו, דברים כאלה שאני ממש מרגישה למה אני חיה, את הרגעים האלה, הרגעים הקטנים ואני מתחילה לצחוק צחוק קטן ומישהו שלידי אומר לי שהוא ממש אוהב את הצחוק ואת החיוך שלי ואז אני באה ומחבקת אותו וכיף לי. (זה היה משפט ממש ארוך).
פעם שנאתי חורף והיום אני אוהבת.
טוסט.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
