טוסט לומדת לעוף

פורטלנד, ארה"ב. לפני שלושה חודשים.

הכל אדיר!

אוהבת, טוסט.

(21:22 אני בפסגה)

עליתי להקבצת 7 יחידות אנגלית, או חמש פלוס, או דוברי אנגלית, או משהו מגניב כזה. אני בפסגה!

(23:17 ועוד משהו)

יש את הקטע הזה שאומרים לך שמישהו שאתה מכיר מת, אבל אתה לא ממש מכיר אותו, כלומר, מכיר אותו - אמרת לו היי פעם ושוחחת איתו שיחת נימוסים פשוטה, או שהוא היה איתך במחנה כלשהו לפני שנה והיה לו מכנס שממש אהבת. אתה מתחיל לבכות, ואז אתה תוהה למה אתה בוכה, לא היית איתו בקשר ולא החלפת איתו יותר מדי מילים, לא לקחת את המספר פלאפון שלו וגם לא את המסנג'ר או כל דבר אחר. הוא בטח לא ייחסר לך, מכיוון שאם לא היו אומרים לך שהוא מת, אז לא היית חושב עליו בכלל, בטח שלא מתגעגע אליו. אולי יש את הקטע הזה של כמה הוא ייחסר לאנשים שכן הכירו אותו הכרות קצת יותר עמוקה ממה שאתה עברת איתו. אבל אם חושבים על זה ככה, אז אני יכולה לבכות על כל, נניח, 10 האנשים שמתו בדקה זו ועל כל 70 האנשים שמתו מאז שהתחלתי לכתוב את הקטע הזה. לבכות על מוות זה חסר טעם. אולי תגידו שאני חסרת לב (לא שמישהו יוכל להגיד דברים אלו, מכיוון שאף אחד לא באמת קורא פה), אבל אם מישהו ימות, אני אבכה עליו מההלם הראשוני, ואולי קצת אחרי כי אני אתגעגע ויהיה עצוב, אבל לא אעצור את כל חיי כמו הרבה אנשים. לבכות זה רע, וחוץ מזה, הכל אדיר!