אני לא רוצה שהשבוע הזה ייגמר, כי היה לי שבוע נהדר למרות שעברו רק יומיים ממנו ואז יגיע יום חמישי ואני אתן חיבוק לרוב האנשים שאני אוהבת מהכיתה, אלה לא כל כך הרבה וגם רק למי שלומד איתי בפיסיקה בגלל שכל שאר האנשים במגמות האחרות לומדים עד ארבע. מדי פעם יש לנו שעה חופשית וממש כיף לי בה ואז מגיע הצלצול שאומר שנגמרה השעה החופשית, אבל לא ממש, כי יש לנו 10 דקות הפסקה. היה לנו היום טקס לרצח רבין וניזכרתי בטקס שהיה לנו בתחילת שנה, טקס תחילת שנה, בטקס תחילת השנה הלכתי עם שתי בנות אקראיות מהכיתה ולא הייתי ממש חברה שלהם והייתי עדיין די מבואסת מהקצת אכזבה שבאה לי בפתאומיות, בטקס הזה הלכתי עם שני חברים (פתאום הבנתי שהמושג 'הלכתי' לא כל כך ברור, הכוונה ב'הלכתי' זה בערך עשר דקות ההליכה בין הכיתה שלי עד מרכז הפיס הקהילתי), שניהם די אוהבים אותי משום מה (אין לי מושג למה כתבתי משום מה, יש לי אחלה אופי ואני מתחבבת על אנשים די בקלות), אולי הם אוהבים אותי בגלל שכיף להיות איתי, או שאני ממש ממש ממש אינטילגנטית (לא באמת, ויהיה ממש מביך אם לא אייתתי את המילה נכון), אולי הם אוהבים אותי בגלל שאני צוחקת די הרבה וגם יש לי יציאות מצחיקות. הגענו למקום התרחשות הטקס, הזדחלנו בתוך כל הצפיפות אל עבר השער הדרומי, וחיפשנו את הכיתה שלנו, ראיתי חבר כלשהו שלי והוא אמר שהוא שמר לנו מקום. וזהו, לא הרבה קרה היום, פשוט היה נהדר.
חשבתי על לכתוב על זה שישבתי היום ממש קרוב לאנשים שאני אוהבת והיה לי כל כך כיף והרגשתי כל כך נאהבת, אבל אני לא אכתוב על זה.
וזהו, הפוסט הזה מתקרב אל סיומו. הכל נהדר אצלי, אפילו נהדר מתמיד, אולי חוץ מהורים שלי, ששוב ממש התחילו לעצבן אותי עם ההתעסקות הכפייתית הזאת בעצמם אבל שרדתי 15 וחצי שנים, אני אשרוד עוד שנתיים וחצי. הקטע, שכמה שמנסים לדבר איתם על זה או על דברים שמציקים לי, הם עדיין כל כך מרוכזים בעצמם בצורה שאני צועקת עליהם, יוצאת מהחדר בעצבים וכל מה שאני שומעת זה "מה אמרתי?" כמו ילדים קטנים. לא משנה.
הכל פנטסטי!
אוהבת, טוסטי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
