טוסט לומדת לעוף

יום חמישי, ה20.11.08, השעה שמונה וחצי:

אין הסטוריה, המורה לא בא, יש מורה מחליף, לא נורא. יצאנו לדשא (המזויף לחלוטין), ישנתי לו על הרגל. הנחתי את היד שלי על הירך הפנימית שלו תוך כדי שהוא ליטף לי את השיער, הוא החזיק את היד שלי שהייתה על הירך שלו והצמדתי את הידיים שלנו לפנים שלי, היד שלו הייתה ממש מול הפה שלי, נתתי לו נשיקה קטנה ועצמתי עיניים. הוא המשיך להחזיק לי את היד וללטף את השיער שלי תוך כדי שמהפלאפון שלו בוקעים שירים שקטים של פינק פלויד עד השעה 10:37.

יום חמישי, ה-20.11.08, השעה שתיים ורבע:

יש משחק כדורסל, לא בא לנו ללכת, מישהו מעצבן (וקצת נדחף) בא איתנו לעינות ירדן, לא נורא. הוא התיישב על הדשא ליד איזשהו עץ וסימן לי שאני אשב לידו, נשכבתי לו על הרגל (שוב), הוא החזיק לי את היד ועלה למעלה ולמטה בעדינות, היד השניה שלו ליטפה לי את הבטן, גם, למעלה ולמטה. המשכנו ככה עד רבע לשלוש, שהמדריכת פרח שלו התקשרה, טוב נו. הלכנו לירדן, אני אדלג על הקטע הלא חשוב שישבתי שם בלי לעשות כלום ואספר על הקטע שהוא חזר. בשעה רבע לארבע הוא חזר וראה אותי שוכבת על הדשא, הוא נשכב על הבטן שלי. הוא ראה שקר לי אז הוא הוריד את הקפוצ'ון שלי וכיסה אותו איתי. הוא חיפש את היד שלי, ואז החזיק אותה, ככה, חזק, כאילו לבטא בלי מילים "תשארי כאן", וגם אני החזקתי אותו חזק. העלתי את היד שלי עד לפנים שלי, ככה שהיד שלו עברה על כל החזה שלי, אני רוצה להישאר ככה לנצח, לא רציתי לזוז וקיוויתי שהוא גם לא רוצה. בסוף הוא הסתובב ככה שהפנים שלו היו עדיין על הבטן שלי אבל לכיווני, והוא הזיז את היד הפנויה שלו, העביר אותה על השפתיים שלי והזיז אותה לכל אורך הפנים שלי. נהייתי מדוכאת, בלי סיבה, הכל פשוט גרם לי להיות ככה.

יום חמישי, ה-20.11.08, השעה רבע לחמש:

עלינו להסעה, הייתי באותה הסעה איתו כי קבעתי עם קודי ורה להיפגש בסנטר. הוא שם לי אוזניה אחת באוזן. נשענתי על הכתף שלו כשיד אחת שלי נשענת על החזה שלו, בסוף הורדתי אותה והוא החזיק לי את היד, בצורה מצולבת כזאת. היד הפנויה שלו ליטפה לי את הפנים, הנהג כיבה את המנורות והיה חושך בחוץ (זה הזמן לומר שאני כל כך אוהבת את הנהג הזה!). התחלתי לבכות, הוא שם לב כבר קודם שהייתי קצת עצובה. הוא הזיז את השיער שלי מהפנים והתקרב אלי, האפים שלנו נגעו אחד בשני והיינו כל כך צמודים, השפתיים שלנו נגעו בריפוף, לא נישקתי אותו, או הפוך. ככה זה המשיך במשך קצת יותר משלושים דקות, השיר Hey You, של פינק פלויד התנגן ברקע והוא לחש לי באוזן את המילים. דאמ, אני כל כך רוצה אותו. הייתי צריכה לרדת מההסעה, נתתי לו חיבוק חזק ולחשתי לו "תודה", הוא אמר שהוא יתקשר אלי.

יום חמישי, ה-20.11.08, השעה רבע לשש:

הייתי עם קודי, רה ומשה בסנטר, היה נחמד.

יום חמישי, ה-20.11.08, השעה רבע לתשע:

האוטובוס האחרון בחמישה לתשע, משה יכול להסיע רק שני אנשים במכונית, קודי ורה. האפשרויות שלי הן לנסוע בחמישה לתשע באוטובוס ולחזור הבייתה לשיגרה המעצבנת או ללכת לישון אצלו. נחשו מה בחרתי. אני אדלג על כל הקטע שהורים שלי לא הסכימו לי ובלהבלהבלה, אבא שלי בא לקחת אותי. הלכנו במשך רבע שעה עד התחנה, תוך כדי שאנחנו מחזיקים ידיים בתוך הכיס של הקפוצ'ון שלו. הוא ניסה להצחיק אותי וגם הצליח. התיישבנו בספסל שליד התחנה מחובקים והוא נישק אותי, אבא שלי הגיע, נפרדנו בחיבוק ארוך והלכתי. בלילה הוא התקשר אלי ושאל אם הכל בסדר, הכל היה אדיר!

הכל היה אדיר, ועכשיו כבר לא, כי הוא לא כאן.

אוהבת, טוסט.

Hey you, out there in the cold Getting lonely, getting old Can you feel me? Hey you, standing in the aisles With itchy feet and fading smiles Can you feel me? Hey you, dont help them to bury the light Dont give in without a fight. Hey you, out there on your own Sitting naked by the phone Would you touch me? Hey you, with you ear against the wall Waiting for someone to call out Would you touch me? Hey you, would you help me to carry the stone? Open your heart, Im coming home. But it was only fantasy. The wall was too high, As you can see. No matter how he tried, He could not break free. And the worms ate into his brain. Hey you, standing in the road Always doing what youre told, Can you help me? Hey you, out there beyond the wall, Breaking bottles in the hall, Can you help me? Hey you, dont tell me theres no hope at all Together we stand, divided we fall.

(Pink Floyd / Hey You)

(יום שישי, ה21.11.08, ברגעים אלה ממש, 15:49:)

אולי קליפס המזל לא מביא כל כך הרבה מזל אחרי הכל ולעת עתה אני די שונאת את הורים שלי ולא מתחשק לי לדבר איתם בכמה שנים הבאות.

(יום שבת, ה-22.11.08, לא ממש ברגעים אלה, אבל בערך, 19:13:)

כל השבת הייתה ריקנית, ביליתי אותה בעיקר בזמזום וקצת בכי עם שירים של פינק פלויד, אני אפילו לא כל כך אוהבת אותם, אולי רק קצת, או שהרבה, אני לא יודעת. הכל כל כך ריקני. בעצם לא הכל, זה פשוט נורא מדכא לחשוב שיכולתי להיות מוקפת בזרועותיך עכשיו (או ליתר דיוק אתמול), אבל נחמד לחשוב על עכשיו. לעת עתה אני עדיין די שונאת את הורים שלי. מחר יום ראשון (!!). וזהו.

(יום ראשון, ה-23.11.08, לאורך כל הבוקר וגם עכשיו, 15:26:)

היה היום נהדר, כאילו, ממש נהדר, אולי חוץ מזה שקיבלתי 70 במבחן מחצית במתמטיקה, הכל היה נהדר. נהדר.

(יום ראשון, ה-23.11.08, בחלום וקצת עכשיו, 18:36:)

יש בי תקווה לקצת מיניות מצידך. כלומר, היחסים ביננו כבר מזמן לא אפלטונים, אתה אוהב לגעת בי כמו שאני שאני אוהבת שאתה נוגע בי, אבל חסר לי משהו קצת יותר ממשהו שמנסה לא לחשוף אותך ("היא עדיין לא שלך"). משהו כמו ששנינו נשכב על הדשא ואני אשן עם היד על החזה שלך כשאתה מחזיק לי את היד. אניווי, אני חושבת שאצטרך לחכות לזה קצת זמן. אוף.

(יום ראשון, ה-23.11.08, בכללי וקצת לעתיד הקרוב, 21:10:)

אני צריכה לעשות מעשה נועז, אין לי בעיה עם מעשים נועזים, אבל צריך תזמון מושלם. ביום רביעי יהיה לנו סמינר או משהו כזה, במילים אחרות, לא לומדים ואני אהיה איתך, אני צריכה להיראות טוב. אני מרגישה ממש פתטית. לא אכפת לי. אני רוצה לעבור לילה אחד ארוך איתך, "ארוך" בגלל שאני לא ארצה שהוא יגמר, אבל הוא בטח יהיה ממש קצר, כי מישהו מתכנן נגדי משהו שככל שאני אומרת לעצמי יותר "נוו שהרגע הזה לא ייגמר!!", הוא נגמר יותר מהר. קקי.

(יום שני, ה-24.11.08, מוקדם בבוקר, 06:10:)

עכשיו מוקדם בבוקר, ואני מחכה עד שיהיו מים חמים למקלחת, אחרי זה אני אצחצח ואתלבש, אשים נעליים, אסדר תיק, אכין את עצמי נפשית לשיעורים שיש היום, אדחוף קפוצ'ון לתיק, אשים וזלין על השפתיים וסיכה קטנה על השיער בצד, אגיד לכלבים שלי להיות כלבים טובים ואם אח שלי יהיה ער אז להגיד לו שלפני שהוא הולך שיסגור לי את הדלת, אבדוק אם יש לי הודעות בפלאפון ואז בשש וחמישים אצא מהבית לכיוון התחנה וזהו. קצת קר לי, הולך להיות היום כיף.

(יום שני, ה-24.11.08, 15:31:)

היה יום מבאס, מחר יום שלישי. יופי.

(יום שני, ה-24.11.08, מחשבות על העבר וקצת על ההווה, 20:17:)

היום בבוקר חשבתי על פעם. לא הפעם הרחוק, אלא הזה הקרוב יותר. נניח, שישה חודשים לפני. זאת אומרת שהתאריך היה ה-24.05.08. זה בדיוק 21 ימים לאחר היום הולדת שלי, קיץ. אני יושבת על הכיסא השחור בחדר שלי ובאמת שאני לא מצליחה לחשוב למה חשבתי שהייתי שמחה אז. אולי היו לי חברים יותר טובים ממה שיש לי פה. אני יודעת שהכל עניין של זמן, חוץ מזה, שכבר אין לי שום נושאי שיחה משותפים עם החברות מהבית ספר הקודם. הן מאושרות שם, אני רואה את זה עליהן. אני לא הייתי מאושרת שם, לכן גם קשה לי להבין אותן. אני מנסה להתעניין, ואני מקשיבה וגם מספרת על דברים מצחיקים שהיו, אבל, זה עדיין לא מה שהיה פעם. הן אומרות שנהייתי מתנשאת קצת, לא ממש אכפת לי, הרי זה חלק מהאופי שלי. מתנשאת? עדיין לא מצאתי את החלק המתנשא בי, אני דווקא מנסה להיות נחמדה גם לאנשים שלא ממש מוצאים חן בעייני, אני משתדלת לא לדבר כל כך הרבה על עצמי. תהילה התקשרה אלי היום בבוקר כשהן היו בהסעה, היו שתיקות כאלה, מוזרות, שאותן אני והיא לסירוגין העלמנו אותן בשאלות מלאות התלהבות של "אז איך שם??" "איך שם בלעדיי? מתגעגעים אלי? מי יושב במקום הקבוע שלי?", אני כבר יודעת את התשובות, "ממש נחמד שם, למרות שזה לא אותו דבר בלעדייך, כל פעם מישהי אחרת יושבת במקום הקבוע שלך (בחדר אוכל, בארוחות בוקר וצהריים בשולחן החמישי בכיסא השני שלא פונה אל הדלת, בארוחות ערב בשולחן האחרון בכיסא השני שלא פונה אל הדלת), זה המקום הרשמי של נוי, אבל היא לא תמיד מגיעה לארוחות.. את יודעת... נוי". "אז איך אצלך?" "אצלי הכל ממש אדיר!", מה אני יכולה עוד להגיד? "הכל ממש אדיר, יש לי חברים ממש טובים, אני כל כך מסתדרת שם, לא סתם מסתדרת, אני ממש מאושרת שם ואני אפילו לא צריכה להימלט מפניו של טמבל שרודף אחרי כי החצאית שלי יותר מדי קצרה וכי הוא לא ראה אותי מתפללת!!"

אני חושבת שאני אמשיך לערוך את הפוסט הזה עד שאני אוריד את הוי מהאפשרות של לשים את הבלוג כפרטי. תהנו.

(יום שני, ה-24.11.08, פעם יכולתי ויום אחד אחזור, 21:00:)

פעם יכולתי לכתוב ולהמם את כולם בכתיבתי, פעם יכולתי לכתוב וכמו בקסם להעלים את כל מה שהכביד עלי. פעם יכולתי לבכות במשך שעות והיום אני פשוט נזכרת ברגעים מרגשים ומכריחה את עצמי לא לבכות משירים שמזכירים דברים קצת אחרים. פעם יכולתי להסתכל לאנשים בעיניים ולהגיד את כל מה שאני חושבת, היום הכל נשמר בתוכי. פעם יכולתי לכתוב והיום אני לא. פעם הייתי אני והיום אני לא. יום אחד אחזור לשמוע את הקול הזה שהיה נמצא בתוכי, אולי עכשיו.

עכשיו זה זמן מצויין לדעתי.

(יום שלישי, ה-25.11.08, בתקווה שזו תהיה העריכה האחרונה לפוסט הזה, 17:46:)

היה לי יום נפלא! לא סתם נפלא, נפלא - אדיר!!

הברזתי מחנ"ג ומאנגלית והייתי בירדן איתו, הכל היה ממש נפלא. בהתחלה נימרוד היה איתנו אבל הוא עזב לטובת שיעור אנגלית. היה ממש נפלא! דיברנו הרבה, תוך כדי שנשכבתי עליו, היה ממש נפלא! בחמישה לשתיים הוא היה צריך ללכת להסעות (אני נשארתי צהריים בשביל שעתיים מתמטיקה), אז התיישבתי ושמתי נעליים והוא חיבק אותי מהצד. ניצמדנו ממש, זאת הייתה נשיקה ממש אדירה!

אני אוהבת את החיים ולעת עתה, הם ממש ממש ממש אוהבים אותי!

אוהבת, ממש ממש, טוסט! (הטוסט האחרת, אבל הטובה לא פחות!).

תודות:

לאנשים המדהימים שעזרו לי לעבור את השבוע הזה, לו - שעשה לי את השבוע הזה, לבלוג - שהיה לי למי לספר על כל מה שקרה בשבוע הזה, ולפינק פלויד - שברוב אדירותם (!!) כתבו, הלחינו והקליטו את השיר המדהים הבא:

So, so you think you can tell Heaven from Hell,
blue skies from pain.
Can you tell a green field from a cold steel rail?
A smile from a veil?
Do you think you can tell?
And did they get you to trade your heroes for ghosts?
Hot ashes for trees?
Hot air for a cool breeze?
Cold comfort for change?
And did you exchange a walk on part in the war for a lead role in a cage?
How I wish, how I wish you were here.
We're just two lost souls swimming in a fish bowl, year after year,
Running over the same old ground.
What have you found? The same old fears.
Wish you were here.

(Wish You Were Here / Pink Floyd)