טוסט לומדת לעוף

תמיד סלדתי מהמחשבה על לרצות כל כך מישהו, לרצות שהוא יהיה איתך בכל שניה פנויה, להתגעגע אליו כל כך, להיות כל כך אובססיבית למגע שלו.

אבל בכל זאת אני כותבת עוד פוסט על החבר המושלם שלי. הנה סדרת אסמסים, שהיא לא פחות ולא יותר מאשר התכתבות ביני ובינו. קריאה נעימה.

הוא: נרדמת?

אני: לא, אני לא מצליחה.

הוא: איך אני יכול לעודד אותך?

אני: תבוא לכאן.

הוא: אם היה לי אוטובוס הייתי בא. בשבילך - הכל.

אני: אני רוצה לנשק אותך עכשיו.

הוא: גם אני. אני רוצה אותך לידי.

אני: גם אני. אוף.

הוא: את לא יודעת כמה הייתי רוצה להיות לידך עכשיו... הכי קרוב שאפשר.

אני: אני יודעת, אני רוצה להרגיש אותך צמוד אלי, ולישון איתך.

הוא: לא אמרת שקצת הגזמנו? לא שאני אתנגד לעוד לילה, או עוד יום, או עוד שעה או דקה איתך.

אני: לא יודעת, כרגע אני רוצה אותך כאן.

הוא: היי, הכל בקצב שלך.

אני: אני אוהבת אותך כל כך.

הוא: גם אני. את יודעת שאני מתגעגע אלייך ממש?

אני: אני גם מתגעגעת. נכון שהחיים נהדרים?

הוא: כרגע לא ממש, את לא לידי.

אני: פרטים שוליים...

הוא: קשה לי. אני מתגעגע לכל חלק ממך... נכנסתי למיטה ועכשיו אני מתגעגע עוד יותר ומתייסר שאת לא כאן איתי. ;-(

אני: אני מתגעגעת ממש, ואוהבת!

הוא: חיבוק מכל הלב. כל דקה אני רק מתגעגע יותר.

צינזרתי וערכתי כמה דברים. אבל רק שתדעו, שאני ממש אוהבת אותו!

אוהבת, אתכם ובמיוחד אותו, הטוסט האחרת, הטוסט שהבריזה מכמה שיעורים היום רק כדי להיות איתך עוד קצת. אני חייבת לעשות משהו עם עצמי.