טוסט לומדת לעוף

שבת שלמה שבה אני רק מתגעגעת אליך. פתאום כל דבר מתקשר אליך. היי, אני לובשת את הסוודר שאתה ממש שונא, היי, זה השיר ששמענו כשהיינו בירדן ואהבת אותי כמו שבחיים לא אהבת. היי, אני אוכלת צי'טוס גבינה, מעניין איך זה יהיה להתנשק איתך אחרי זה. היי, אני כותבת עוד פוסט עליך. בשלב כלשהו אני מתחילה לעלות זכרונות, הזכרון המיידי שעולה לי הוא ביום חמישי, בירדן, אבל אז אני נזכרת ביום חמישי בשבוע שעבר, כשישנתי אצלך, שתינו תה נענע ושמענו שירים של פינק פלויד בפטיפון. אני כל כך אוהבת אותך. התחלתי לשמוע את Let it be של הביטלס, בדיוק במילים let it be (ואו, תזמון מדויק ממש) המוזיקה נעצרה והיה את הצליל שמתריע לי שהתקבלה הודעה, "אני משתגע מרוב געגועים", אוף אוף אוף, איך אני אמורה להגיב להודעה כזאת? איך אני אמורה להעביר את כל התחושות שעוברות בי להודעה אחת, "גם אני" ממש לא בא בחשבון, אולי להוסיף פרצוף עצוב? לא, זה ממש פתטי. לא. אז אני ממשיכה להתגעגע.

אני אוהבת לשבת לידך בשיעורים כי בשלב כלשהו, בדרך כלל שהמורה מדבר ולא צריך לכתוב אתה מניח את היד שלך על הברך שלי. כל שיעור אני יושבת בכיסא שליד הקיר, עם הגב לכיוון הקיר ולא לכיוון המשענת של הכיסא, בישיבה מזרחית, כשאני כותבת בדרך כלל על הברכיים שלי ולא על השולחן. אז זה מתחיל כשאתה מניח את היד שלך על הברך החשופה שלי, ואז קצת מעל וקצת מתחת, מלטף, אחרי איזה דקה אנחנו מסתכלים אחד על השני, בחיוך קטן, אני מחזיקה את היד שלך שנמצאת על הברך שלי ושנינו מעבירים מבטים חטופים כל השיעור.

בזמן האחרון אני מרגישה קצת כמו מצלמה, שמקליטה ומצלמת כל רגע שלנו ביחד ואז מריצה את הסרט ואת הקולות כשאני מתגעגעת אליך וגם כשאני לא.

אז עוד חצי שעה אני יוצאת מהבית, בטענה שאני הולכת לישון אצל מור ונוסעת אליך, לישון אצלך.

אוהבת ומתגעגעת, בעיקר אליך ואל השפתיים שלך אבל גם אליכם,

הטוסט האחרת.